|
||||
|
||||
א. אני כלל לא מתיימר לדעת בצורה מדוייקת - אי אפשר לדעת ואני לא יודע מהיכן גרדת את המחשבה שאני טוען שכן. אני מסתפק בכך שיהיו מפוטרים כדי להתנגד לאיוולת הזאת. אתה פשוט מתעלם מהעובדה הזאת. ב. אין כאן שום מתמטיקה. כדי להגשים מטרה עליך להגדיר באיזושהיא צורה, איזשהו קריטריון כדי לבחון האם הפעולה שלך אכן מקדמת אותך אל המטרה או מרחיקה אותך. במקרה הזה אתה מודה בעצמך שמלבד תחושת בטן חמימה ש''יהיה בסדר'' אינך יכול לספק ולו בדל של קריטריון, מתמטי או אחר. ג. אתה בעצמך פויה |
|
||||
|
||||
א. אני גם מעריך שיהיו פיטורים כיוון שיהיו מקומות תעסוקה שלא יעמדו בשכר המינימום. ההבדל בינינו הוא בהערכת היקף התופעה. אני מעריך שהיקף התופעה יהיה מצומצם. אתה טוען נרחב. זה כל ההבדל. שנינו מעריכים. שנינו משתמשים בידע הכלכלי והחברתי כדי להעריך. רק שכל אחד מגיע למסקנה שונה. ב. זה לא נכון. לא דיברתי על תחושה חמימה. ראה פוסטים קודמים. נימקתי בצורה כלכלית מדוע אני מעריך שיהיו פיטורים בהיקף הרבה יותר מצומצם ממה שאתה חושב. |
|
||||
|
||||
אם לא יהיו מספיק מועמדים לעבודות אבטחה, לא תהיה ברירה למעסיקים אלא להעלות את שכרם. בשביל זה לא צריך את פרץ. |
|
||||
|
||||
יביאו עובדים זרים לשמירה כדי להוריד את השכר בשוק. עברנו את זה כבר. רק בעלי-הון לא מייבאים. ודווקא מספרים לנו כל הזמן שאותם אנחנו צריכים ושבזכותם המשק מתקיים. |
|
||||
|
||||
אני בספק אם יאפשרו לעובדים זרים להוציא רשיון נשק. בעלי הון לא צריך ליבא, הם באים לבד. |
|
||||
|
||||
כשאני חושב על זה, גם עובדים זרים באים בהרבה מקרים לבד. הצורך ליבא אותם נובע רק ממגבלות רגולטוריות שהמדינה מטילה על העסקתם. |
|
||||
|
||||
תלוי במה הם באים לעבוד. אנשים שמיובאים הנה בתור רוצחים שכירים, למשל, לא צריכים את הרישיון הזה. |
|
||||
|
||||
מצד שני, לא נראה לי שחסרים מועמדים לעבוד בחברת החשמל וזה לא מצליח להשפיע משמעותית על תנאי ההעסקה שם. זו גישה מרקנטליסטית שאבד עליה הכלח. ברור שיש השפעה להתערבות של השלטון המרכזי ושל ארגוני העובדים. יתר על כן ידוע שאי התערבות מופרזת של גורמים אלו היא מתכון לאסון (ויעידו מיליוני הפליטים ומתי הרעב האיריים). לגופו של עניין, לדעתי זו אפשרות ריאלית שהממשלה תכפה העלאת שכר של המאבטחים שתמומן מרווחיהם של המעסיקים ולא מכיסם של הצרכנים. הבעיה עם ההסתדרות היא הרבה יותר סבוכה. ההסתדרות איבדה את אמון תומכיה הפוטנציאליים פעמיים. פעם ראשונה כאשר לא הצליחה להתאזן כהלכה בהליכתה על החבל הדק שבין מעמדה כאירגון עובדים ומעמדה כמעסיק גדול מאוד. ופעם שנייה במהפך של רמון-פרץ כאשר בחרה בדרך האינסטנט של הדבקת הלוגו שלה על פעילותם של הועדים הגדולים שבאמת אינם זקוקים לה, במקום לבחור באפשרות הקשה והארוכה יותר של התחרות בועדים הגדולים מתוך עמדות של סולידריות פועלית וייצוג ברמת הפרט של שכירים ועצמאיים שאינם מעסיקים. המסע של פרץ נראה כחזרה על מעשה הנכלים של ההסתדרות החדשה והבטחות בחירות ריקות מתוכן מן הסוג המוכר לזרא. כדי לקומם את ההסתדרות כארגון עובדים יציג ובעל עוצמה, צריך לבחור בדרך ארוכה וקשה שתוצאותיה יופיעו רק בעוד 10-20 שנה ולא בבחירות הבאות. מה שנדרש אינן סיסמאות הבחירות האויליות, ההסתה הלומפן-פרולטרית והבורות והאטימות המרקסיסטית של חבורת פרץ-יחימוביץ, אלא השקעה ארוכת טווח בפעילות, ייעוץ ואירגון של הסכמי עבודה קיבוציים וארגוני עובדים. זה מסע ארוך שהצלחתו אינה מוטלת בספק, אבל הדרך האחרת היא כמעט בודאות דרך ההונאה והנוכלות. |
|
||||
|
||||
טל''ח - ''זה מסע ארוך שהצלחתו מוטלת בספק, ...'' |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |