 |
|
 |
||
|
||||
 |
לחן שאתה מתעב, נכון? :-) אני דווקא שרה אותו לינוקא כשמטיילים במנשא, והוא תמיד מחייך באותו מקום - בעלייה החדה מעלה ב"נעבור" ("בין הברושים והכרם שנית נעבור"). הוא גם מחייך תמיד בעלייה החדה בסוף כל בית ב"שיר אביב" ("אט זורמת בנפשי מנגינת הטוהר") וגם בכל עלייה גבוהה אחרת בעצם. מעניין אותי האפקט החזק הזה של אותו מקום מדויק בשיר בכל פעם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המממ, מעניין אם גם ינוקא-ירדן טייל במנשא ושיר אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי שיש לך שם זאטוט מוסיקלי במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי את הבדיחה במשפט הראשון עם הסמיילי, אבל ליתר בטחון, תגובה 329450, משפט אחרון. אני לא טוב בזה כל כך, אבל נדמה לי שהעלייה ב"נעבור" היא במרווח קווינטה, ושמרווח קווינטה נחשב לנעים-באוזן קלאסי. נסי להחיִיך אותו עם "כְּשֶאִ", שתי ההברות הראשונות ב"חורשת האקליפטוס", דוגמת בית הספר לקווינטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החיוך הגדול באמת של הינוקא מתקבל כשאמו מגיעה לסוף השיר. אתה מכיר את הרגשת הרווחה כשאיזו אזעקה רחוקה שלא היית מודע לקיומה מפסיקה לפתע לזמזם בתת ההכרה שלך? זהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצחקת אותי. אצלנו *אף פעם* לא מגיעים לסוף השיר. _________ ברקת, אם מסורה במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זה היה סתם חיוך ידידותי. אבל כנראה שזכרתי לא נכון את רגשותיך לגבי השיר. אנסה ואדווח (הוא מטייל עכשיו בבטחה עם סבא בגן הציבורי, מקום בו האזעקות העולות ויורדות של אמא לא ישיגו אותו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |