|
||||
|
||||
אני נאלץ שלא להסכים. אני, לפחות, מעולם לא מצאתי חשיבות באלמנט הסיפורי הקלוש כל כך של השחמט. |
|
||||
|
||||
אני משער שאין טעם להמשיך את הדיון הזה, לכן אסיים בהצעה לניסוי מחשבתי/חברתי. בפעם הבאה שתיתקל במישהו המעוניין ללמוד את משחק השחמט נסה להעביר לו את החוקים באופן נקי מכל אלמנט עלילתי (היה רצוי גם להחליף את הכלים בכאלה שצורתם אינה מרמזת על תפקידם בשדה הקרב) והשווה את מידת העניין והמעורבות, כמו גם את היכולת להבין ולהפנים את החוקים לשחקן שלמד אותם באופן הקונבנצינלי. |
|
||||
|
||||
אפשר להחליף את הכלים בחיות (אפשר להשאיר את הפרש!), לקרוא למלך "אריה", למלכה "לביאה", לרץ "שפן", לצריח "דב" ולחייל "שועל" (נגיד). אני חושב שהמשחק יהיה לא פחות מעניין. אבל, אם להיות פרקטיים, אני לא ממליץ לאף אחד ללמוד שחמט ממני. |
|
||||
|
||||
אני מצטרף - אני אוהב שחמט, וגם אני אף פעם לא התייחסתי לסיפור, או ''לשליטה המוחלטת'' על הצבא הדמיוני שהכלים כביכול מייצגים, גם לא בגיל צעיר. |
|
||||
|
||||
עזבו אתכם משחמט - למה אנשים מתלהבים ממשחקים כמו דמקה או גו? |
|
||||
|
||||
לא יודע לגבי דמקה, אבל גם לגו יש ''רקע'' אסטרטגי. אני כותב ''רקע'' כי הקשר שלו למשחק עוד יותר חלש מאשר בשח. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |