|
הבטחה אובייקטיבית:
"משחקי מחשב אלימים עוררו מחלוקת ציבורית מיד כשהחלו להתפשט, לפני למעלה מעשור, וממשיכים לעשות זאת גם כיום. האם קיים קשר בין משחקי מחשב לבין אלימות אמיתית? ומדוע הצטרפה ישראל לדיון הציבורי דווקא כעת?"
**** אבל לאחר כתיבה אובייקטיבית נפגוש פתאום את:
וכשהגיימרים מפקירים לחלוטין את הזירה הציבורית למעוררי פאניקה למיניהם, אין פלא שהפוליטיקאים ממהרים לתפוס טרמפ על הטרנד המוסרי הלוהט. זהו אולי התחום היחיד בו מרשים לעצמם מנהיגים משני צדדי המפה הפוליטית בארצות־הברית להסכים בלהט זה עם זה. כך מוצאים את עצמם הילארי קלינטון הדמוקרטית וארנולד שוורצנגר הרפובליקני באותו צד של המתרס, כשהם תומכים בחוקים המיועדים למנוע את מכירתם של משחקי מחשב שכוללים "אפשרות כלשהי להרוג, לפצוע, לקטוע איברים או לתקוף מינית בן־אדם" (כלומר, כל משחקי המחשב, פרט אולי ללומדות לגיל הרך). הפוליטיקאים הללו צועדים בדרך שסללו עבורם קבוצות אנשים שברובם כלל אינם משחקים משחקי מחשב – הורים לבני נוער, ברובם – ושנתקפים חרדה למראה התמונות הנשקפות מהמסך. האימה שהם חווים דומה במקצת לחרדה שאחזה בהוריהם שלהם כאשר שמו לב למוזיקת הרוק'נ'רול השטנית לה מאזינים ילדיהם. מבקר אחד של אותן קבוצות טוען שההתנגדות למשחקי המחשב תעלם תוך עשרות שנים בודדות, כאשר יחלוף מן העולם דור המדבר, וההורים של בני הנוער יהיו בעצמם גיימרים לשעבר (או לפחות אנשים שחיו לצידם של גיימרים).
****ולאחר מכן נמצא את השטות הזאת:
המספרים עצמם, אגב, דווקא מראים על ירידה דראסטית בפשיעה של בני נוער בעשור האחרון. למרבה הפליאה, הירידה התחילה בדיוק בשנת 1993 – שנת יציאתו של Doom.
***** לאחר עוד קצת ניתוח אובייקטיבי נקבל את:
חשיבותו של הסיפור, עם זאת, אינה בכסף שנתרם או לא נתרם, אלא בהתייחסותה של התקשורת המיינסטרימית אל אדם בלתי־יציב כמו תומפסון, שמודה שמעולם לא שיחק במשחקי המחשב אותם הוא תוקף, ושמוכיח פעם אחר פעם חוסר הבנה בכל מה שמתרחש בתעשיה, כאל סמכות בנושא. הוא קיבל במה ברשתות הגדולות בארצות־הברית, זכה לראיון ב-CNN והוא אורח מבוקש בכל דיון בנושא משחקי מחשבים. זאת, בזמן שליוצרים בתעשיית משחקי המחשב כמעט ולא ניתנת הזדמנות להשיב לטענותיו המופרכות.
***** ובמעבר לישראל הכותב נוטש סופית את האובייקטיביות שלו ובוחר כמקובל לערבב קצת פוליטיקה ביחד עם אמרותיו הנחרצות:
אך בעוד העולם שוצף וקוצף סביב ערימות הביטים והפיקסלים הללו, ישראל נותרה אי מפתיע של שפיות. היו לנו בעיות גדולות יותר לטפל בהן, מסתבר, ובין כה וכה המציאות האלימה שלנו הייתה מודל גרוע פי כמה וכמה מכל מה שמשחק מחשב יעז להציג. מאז משחק המחשב המופתי "אינתיפאדה", שהיה נפוץ בקרב בעלי המחשבים בישראל בסוף שנות ה-80 ושעורר תרעומת מסוימת בקרב קהילת הגיימרים הישראלית המצומצמת דאז, איש לא העלה את נושא משחקי המחשב לדיון ציבורי בישראל.
****** בסה"כ, אני די מסכים עם הכותב. מלחמה בחברות היא מלחמה אבודה. אם אינכם רוצים שילדיכם ישחקו במשחקים אלו (ולדעתי אם לא אכפת לכם אז לידליכם יש בעייה) דאגו שלא יהיו להם את המשחקים. אבל למה מאמר שמתיימר להיות אובייקטיבי מתברר בחצי הדרך כחד צדדי?
|
|