בתשובה לאסף עמית, 10/09/01 10:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הטענה היא שבמשך רוב שנות המדינה היינו דמוקרטיה הסכמית. התרחיש שלך לא יקרה. הוא לא קרה. בדמוקרטיה הסכמית שואפים לקונצנזוס, ועל הרוב להתפשר יותר עם המיעוט. כך בן גוריון צירף אליו את הדתיים על אף שלא היה זקוק להם. כל הדיון כאן החל כשתיקנתי את מר מאן ואמרתי שאנחנו לא דמוקרטיה חוקתית אלא דמוקרטיה הסכמית. והוספתי, שכשנעשה ניסיון בעבר לחרוג מדמוקרטיה הסכמית, היה זה נסיון רע. כמו במקרים של רבין ושלהיי תקופת ברק. הוא, כזכור, התחיל עם סיסמת ''כוווולם'', וסיים עם הכרעות היסטוריות מגובות בשלושים ח''כים. הציבור הקיא אותו מקירבו כתגובה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בן גוריון צרף את הגוש הדתי משום שהיה זקוק להם על מנת לשלוט ללא הזדקקות לגוש השמאל של אחדות העבודה/מפ"ם (היתה פה פעם אופציה סוציאליסטית שהתמקדה בעולם המחר). תוך כדי כך הוא פתח חור שחור, שלתוכו נכנס הגוש הדתי, ויצר את הבלבול הקולוסלי בין דת ומדינה כאן.(והוא הקנית ערך תאולוגי למדינה שהיא ממהותה יצירה חילונית ) הדמוקרטיה ההסכמית שעבדה יפה בחצי היובל הראשון הפסיקה איפשהו לעבוד החל משנות השמונים. היא מסוגלת לשמור על עצמה (וזאת אולי בשל האיום החיצוני המתמיד) אבל איננה מסוגלת לקחת החלטות שיסכנו את הקונצנזוס השביר. הקפאון המדיני הנוכחי הוא רק דוגמא אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא הפסיקה לעבוד בצורה טובה כי נוצרה מערכת דו גושית. במצב הגמוני של צד אחד - הרוב, המיעוט לא מותח את החבל יותר מדי, ומתעקש רק על בבת עינו. במצב דו גושי, המערכת ההסכמית גורמת הרבה פעמים לשיתוק, כיוון שאין רוב מול מיעוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עקרונות כמו שאיפה לקונצנזוס ונכונות להתפשרות מקובלים על כולם ואין עליהם ויכוח. השאלה מה קורה כאשר מנסים ומנסים ולא מצליחים להגיע לתמימות דעים. האם בשם עקרון השאיפה לקונצנזוס חובה על הרוב לבטל את דעתו מפני דעת המיעוט? יש מקומות שבהם התשובה על זה היא "כן" מהדהד. למשל, יש כלל ידוע בתעשייה שאומר שחברת סטארט-אפ שבה החלטות ההנהלה מתקבלות ע"י הצבעה וללא קונצנזוס, תיסגר תוך חצי שנה. השאלה היא האם גם מדינה שלמה אפשר לנהל לפי העקרונות הטהרניים (במובן של purist) הללו, וכאן התשובה שלי היא שלילית באופן נחרץ. צריך לדון, צריך לנסות לשכנע, צריך לנסות להסביר, אבל אם שום דבר לא עוזר אין מנוס מעריכת הצבעה ושהרוב יקבע. הטענה שלך, לפחות כפי שאני הבנתי אותך, היתה שרצח רבין הוכיח שיש פה מיעוט מסוים שפשוט אסור לאף אחד לחלוק על דעתו כי אז הוא מתעצבן ורוצח ראשי ממשלה. ברגע שאתה מתייחס למעשה רצח כאל אמצעי שכנוע פוליטי נתת לגיטימציה לרוצח, וחמור מזה נתת לגיטימציה גם לכל היגאל-עמירים האחרים לרצוח עוד מישהו בפעם הבאה שהם לא יסכימו לקבל את הכרעת הרוב. ודרך אגב, יש הרבה אנשים שיגידו שהתחשבותו של בן-גוריון בחרדים במסגרת אותו עקרון שהזכרת היתה טעות חמורה שיצרה בכייה לדורות. מכמה מאות מקבלי פטורים גדלה האוכלוסיה הזאת לעשרות אלפים, וגם אם אפשר להתווכח שעות על הכדאיות של גיוסם לצה"ל, מה שבטוח הוא שהפטור ההמוני הזה שניתן להם העמיק מאד את הקרע שקיים היום בין חילוניים לחרדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרצח הוא רק האקט האחרון. הוא לא הוכחה שלא צריך לפעול כך. הרצח אולי השכיח את מה שהיה לפני כן. שסע שהלך והעמיק, כאשר הרוב (שהיה מינימלי ביותר, אם כי רוב) לא עשה רושם שזה מזיז לו. זה היה די אופנתי להתייחס בביטול לחצי השני. הקיצונים, אנשי המחר. מהלך העניינים היה הרסני. אסור היה לו לקרות, גם אילו לא היה רצח. אם אתה רוצה טענה עתידית - בטווח הקרוב (של נגיד עשרים שנה), כל ניסיון לשנות באופן יסודי ומהותי את יחסי דת ומדינה במדינת ישראל, יתקל בסופו של דבר 1 בהתנגדות מצד רובה המכריע של האוכלוסיה היהודית בישראל. 1 בסופו של דבר. גם אם הצהרות פופוליסטיות כמו זה של בורג ב92, נושאות איתן ריח סקסי ומגרה, כשהחברה הישראלית נחקרת יותר לעומק, וכשמציגים בפניה את האלטרנטיביות האמיתיות - החברה הישראלית אומרת 'לא תודה'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1מתי נחקרה החברה הישראלית לעומק בנושא זה מתוך הצגת אלטרנטיבות אמיתיות? מראי מקום בבקשה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |