בתשובה להאייל האלמוני, 09/11/05 23:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איך התחשמלו הנערים? חוץ מלשמוע שהמהומות התחילו אחרי שהתחשמלו, לא שמעתי כלום על הסיפור הזה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הם חששו שהמשטרה רודפת אחריהם (מסיבה לא ברורה), ותוך כדי בריחה טיפסו על חומת מתח גבוה (אין לי מושג מה זה - אבל זה מה הופיע בעיתונים), והתחשמלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה נכון, אז הם מועמדים לזכיה בפרס דרוין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פרס" שמוענק לאנשים ששיפרו את מאגר הגנים האנושי על ידי כך שהוציאו את עצמם מתוכו בצורה אווילית במיוחד: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הם בודקים אם אותם אנשים לא טרחו להשאיר את הגנים שלהם למישהו לפני זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות שלי. לא שמתי לב לכללים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לא ברור לי מה אתה מערב את ההתחשמלות שלהם עם הדיון על הנפגעים במהומות. אני לא רואה שום דבר שמקל את חומרת המעשים בהתחשמלות הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ביקשתי להקל את חומרת המעשים. רק להסביר אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקטע עם "להסביר"? זו איזו מין תגובה פאבלובית שבאה לתאר כל מקרה שבו מדברים על חומרת המעשים של המתפרעים? "וכן, היה נפגע *אחד* בנפש. במהלך שבוע וחצי של מהומות. ואחרי ששלושה נערים התחשמלו" אני לא חושב שהמשפט הזה בא בתגובה לבקשה של "הסבר". הסברים לא מעניינים כל כך, כי לא ברור איך ניתן למנוע מאנשים לחשמל את עצמם - מה שמעניין הוא האם יש הצדקה כלשהי לאלימות הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש משהו שאתה מעלה בדעתך, שיכול להוות הצדקה לאלימות הזאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן תיאורטי? כמובן. למשל, אם כל בעלי המכוניות שנשרפו אנסו את נשותיהם של המתפרעים והמשטרה העלימה עין. באופן מעשי? לא נראה לי. יש למישהו נימוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי לא. אני לא מצדיק אלימות ואני לא מצליח להעלות בדעתי תנאים שבהם אצדיק אלימות מסוג זה (אם בעלי המכוניות היו אונסים את אשתי ההיפותטית הייתי הורג אותם, לא שורף להם את המכוניות). מצד שני, אני חייב לומר שאני מרגיש קצת לא נוח עם העמדה הזאת כשאני מדבר מהמקום השבע (יחסית) שאני נמצא בו. לא, זאת לא הצדקה. אבל גם לא, זאת לא חוכמה גדולה לגנות ולצקצק בלשוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מביא כאן את הטיעון הזה ("מהמקום השבע") לא בפעם הראשונה. עד כמה ניתן למתוח אותו, לדעתך? לדעתי הוא בעייתי אפילו יותר מטיעוני "הצדקה" פתטיים למיניהם. בעוד שהם מנסים להסתמך על כללי מוסר שמוסכמים על המתדיינים ולהצדיק את המעשים במסגרתם, הגישה שלך מנסה לפסול את כללי המוסר הללו מראשיתם - ובטעמים של "המקום השבע" שבו נמצאים אלו שמאמינים בכללי מוסר אלו. השאלה היא מה עושים עם זה. אתה אומר שאתה מרגיש "קצת לא נוח". לי זה נשמע כמו גישה - וסליחה על הביטוי, באמת שזה לא אישי - צדקנית. זה כמו האנשים שעוברים על פני קבצנים ברחוב, אומרים "הו, כמה נורא", זורקים מטבע ואז הולכים. הם לא יודו בחיים שהם מרגישים טוב עם זה שהם מרגישים "קצת לא נוח" למראה הקבצנים - אבל לדעתי ההרגשה הלא נוחה הזו עוזרת להם לחפות על העובדה שהם מתעלמים ממה שהם תופשים כעוול. הם אומרים על עצמם "אני לא בסדר, אני יודע, לכן אני מרגיש לא נוח", אבל בצקצוק והטפיחה על הטוסיק הזו נגמרת ההכאה העצמית על חטא. לכן גישה כמו זו לא ממש משכנעת אותי שיש מקום להקשיב לטיעונים של המתפרעים, ואני מעדיף מישהו שבאמת יסנגר עליהם. מצד שני, אני לא חושב שהמטרה של הגישה הזו היא לגרום לי להקשיב, או שבכלל יש לה "מטרה" מוגדרת - עם תחושות לא מתווכחים. ובכל זאת, אחרי כל התחושה הקצת לא נוחה הזו, צריך עדיין לשאול מה אנחנו חושבים שצריך לעשות למתפרעים. קשה להניח שהשופט שיגזור את דינם נמצא במקום שבע פחות מאיתנו, ובכל זאת ההחלטה מוטלת עליו. האם לדעתך הסמכות לא נתונה בידו? או שאתה פשוט מנסה לטעון שהוא צריך להרגיש "קצת לא נוח" כשהוא גוזר את גזר הדין? לדעתי חשוב פי כמה וכמה על פני זה שהוא ירגיש "קצת לא נוח" שהוא ירגיש שקיימת אפשרות שהוא טועה. כשאני חושב על אנשים שמרגישים "קצת לא נוח" אני לא חושב שהם ישנו את דרכם, אלא ימשיכו באותה דרך בדיוק כשהם ממשיכים להרגיש "קצת לא נוח". כשאני חושב על אנשים שמרגישים שהם טועים, אני חושב שייתכן מאוד שישנו את דרכם ברגע שבו הטעות תתברר להם בבירור. הדרך להבהיר את הטעות, לטעמי, היא על ידי אותו "מישהו שבאמת יסנגר עליהם" שעליו דיברתי. (ושוב סליחה אם גלשתי לפסים אישיים - הדעה שאני יוצא נגדה כאן לא מבוטאת רק על ידך ואני לא מזהה אותך איתה. אתה פשוט הדובר הכי רהוט שלה כאן וזה מה שעורר אותי לתגובה מפורטת יחסית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הזאת מאוד לא מובנת לי. אתה מסביר שהגישה של יהונתן (ואולי גם שלי, כי ציינת עוד מתדיינים) נראית לך צדקנית. או. קיי. לא שהבנתי בדיוק למה, אבל שיהיה. אבל להסיק מכאן ש"לכן גישה כמו זו לא ממש משכנעת אותי שיש מקום להקשיב לטיעונים של המתפרעים, ואני מעדיף מישהו שבאמת יסנגר עליהם"? איך אתה עובר לה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין את השאלה שלך. אני אנסה להמשיך את דוגמת הקבצן: אם באים אלי שני אנשים ומנסים להפוך אותי למזילאיצוס קיצוני, הראשון על ידי זה שהוא אומר "כל פעם שאני עובר ליד קבצנים אני מרגיש צביטה בלב" והשני על ידי "המבנה החברתי מושחת, מלחמת המעמדות..." ככל הנראה אני אקשיב יותר ברצינות לשני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנימה האישית לא מפריעה לי. היא מוצדקת כי אני דיברתי על תחושות אישיות שלי. וחוץ מזה - אתה צודק בכל מה שכתבת. במישור הרעיוני אין לי מה למכור. אני לא חושב שיש כאן "טעות", אלא דילמה מוסרית: מצד אחד, אני מתנגד באופן העמוק ביותר לאלימות. אני מתנגד לה באמת, ולא כמו חלק מהמגיבים שמפגינים שמחה על האלימות שמופגנת כלפי אזרחי צרפת תוך האשמת השמאל בעידודה. מצד שני, אני יודע שאלימות היא חלק מהמשחק המדיני. אם המהגרים לא היו מפעילים אלימות עכשיו אף אחד לא היה מתייחס לבעיות שלהם. אולי עכשיו יש סיכוי שמשהו ישתנה. אם הפלשתינאים לא היו מאכילים אותנו בשנים של טרור, אין שום סיכוי שהיינו מפרקים יישובים בשטחים. זאת באמת לא הצדקה, אלא דילמה שמטרידה אותי ואין לי (עדיין) פיתרון עבורה. אתה יכול לומר "אם ככה, מדוע אתה מטריד אותנו? אם תמצא פיתרון, ספר לנו ונדון בו. עד אז, מה אתה רוצה?". אז ככה. ראשית, אני חושב שעצם ההצבעה על כך שהעמדות שלנו עוצבו ממקום "שבע" היא חשובה. זה לא אומר שהן לא אמיתיות או כנות, אבל זאת פרספקטיבה שצריך להיות מודעים לה. גם אם היא לא תשנה את עמדותנו (והאמת, היא *עשויה* לשנות אותן), היא יכולה לגרום לנו להבין יותר את הצד השני. שנית, זאת פשוט תגובה רגשית. ההרגשה הלא-נוחה שלי מתגברת כשאני קורא באייל תגובות מבקרות ואנליטיות מדי (שלטעמי הן מגיעות לכדי התנשאות) שכותבים אנשים מצליחנים (הכנס כאן שמות) שלא נאלצים להתמודד עם אפליה בלתי-צודקת, עם מסלולי חיים נורמטיביים שחסומים בפניהם, או לפעמים (בהקשרים אחרים) עם הצורך להתמודד עם בעיות כלכליות קשות. עניין מעצבן (אבל גם אני בטח אתבגר בסוף). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגמרי עם כל מה שכתבת פרט לחלק על ה"מצליחנים". אנחנו לא באמת יודעים את פרטי חייהם של כל הקוראים, ואני בטוח שמאחורי חלק מה"מצליחנים" נמצאים אנשים שנתקלו לא פעם בחייהם במקום שבו פגעו בהם, הפלו אותם או עצרו אותם. אשכנזים "חנונים" חוטפים מכות בבית הספר מה"ערסים", תלמידים מבריקים מקבלים מהמורים תשובות כמו "אתה צריך להתאים את עצמך לקצב של הכיתה/אני מושיב אותך ליד התלמיד שמתפרע כל הזמן כדי שתשתלט עליו", וכדומה. נראה לי שהשיפוט שאתה מפעיל על ה"מצליחנים" לא מוצדק כמעט כמו השיפוט שה"מצליחנים" מפעילים על מי שהם מבקרים. כמובן שמי שנולד אשכנזי לא ידע אף פעם איך זה להיות מזרחי שמפלים אותו בגלל מוצאו, אבל הוא יכול לדמות את התחושה לעצמו. נראה לי, אם כן, שהדבר העיקרי נגדו אתה יוצא הוא מחסור לכאורה באמפתיה בקרב ה"מצליחנים". השאלה היא האם המחסור הזה קיים באמת ובגללו הדברים ה"אנליטיים" בכלל יוצאים לאוויר העולם, או שהוא אינו קיים והדברים ה"אנליטיים" נובעים מחשיבה שכללה גם אמפתיה, אבל אינם כוללים אותה כחלק מהם מכיוון שהיא לא רלוונטית (לא "אנליטית" בפני עצמה). וכמובן, קשה להשוות בין מי שדחפו לו פעם אחת את הראש לאסלה בבית הספר למי שהוריו התעללו בו במשך שנים רבות ועכשיו זקוק לשיקום מהמדינה. אבל באותה מידה קשה להשוות בין המתפרעים בצרפת, שמשכנים בבתים משעממים ולא מספקים להם עבודה, לחלק מהאנשים שחיים באפריקה וזוכים לראות אוכל פעם בשבוע, וגם זה אם המיליציה השכנה לא רוצחת אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שיש לנו ויכוח. אני רק רוצה להעיר שלדעתי ההשוואות שאתה מבצע אינן נכונות. העניין אינו "כמה יש לך" אלא כמה *אי-צדק* אתה סובל. בטח שכ"ג יכול להביא לנו איזה מחקר על כמה קופים רגישים ל*אי-צדק* בחלוקה בתוך הקבוצה, למרות שיכול להיות שלפרט הנפגע בקבוצה יש יותר טובין מלפרטים בקבוצות אחרות. נראה לי שזה העניין (ואיכשהו רבים כאן נוטים יותר להשתכנע מהדגמות מחיי הקופים. עניין משונה) . בנוסף, לא דומה אפליה נקודתית לאפליה שיטתית לכל אורך החיים כשאתה לא רואה מוצא ממנה. אבל כאמור, אני לא מחיל את האבחנות האלה על המתפרעים בצרפת דווקא, בגלל חוסר ההיכרות שלי עם החברה שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שאפליה נקודתית שונה מאפליה שיטתית. מה שלא ברור לי הוא מה הכוונה ב"אי צדק", ולמה זה מנוגד להשוואות שלי. אם מה שחשוב הוא לא מה יש לך אלא מה אי הצדק שאתה סובל, אז התלמיד המוכשר שהמורה לא נותנת לו להתבטא בהחלט חש "אי צדק", ולכן הוא יכול להתלונן כמה שהוא רוצה ואי אפשר להשתיק אותו ב"מה אתה מתלונן בכלל? יש אנשים טיפשים בעולם!" אבל "אי צדק" הוא בעייתי, לטעמי, כי הוא הרי סובייקטיבי לחלוטין. חניבעל לקטר ודאי סבור שזה "אי צדק" מובהק שלא נותנים לו לאכול אנשים כראות עיניו. גם הגיבורים של איין ראנד סובלים מ"אי צדק" מובהק של דיכוי (בעיניהם) על ידי החברה, ואני לא חושב שאתה תסכים שיש להם על מה להתלונן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאי-צדק הוא עניין סובייקטיבי. ההתבוננות בקופים עשויה לגרום לנו לחשוב שיש לרעיון הצדק אפילו מקורות ביולוגיים ולא רק חברתיים. יש כל מיני תפיסות של צדק ואני לא יודע להכריע ביניהם, אבל נדמה לי שבחברה המערבית אפליה שיטתית על-בסיס המוצא בלבד נחשבת בעיניי כולם לאי-צדק. בכל אופן, החברה הצרפתית כן מוכרת תפיסה של צדק. תפיסה של יחס שווה מוחלט לכל האזרחים (בין השאר זאת הסיבה שהם נגד רב-תרבותיות לסוגיה). בפועל, היא לא נוהגת כך. אם תרצה, תוכל לראות את עניין האי-צדק כסתירה בתוך הערכים החברתיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |