בתשובה לאיציק ש., 30/10/05 22:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לי שאלה: כשאמרת "בישראל היתה מקובלת הגישה הלאומית" השתמע שגישת המרד העממי היא פרשנות ציונית חדשה. אני יודע שבאופן מסורתי בר כוזיבא לא אהוד במיוחד על הרבנים. אך מהי הדעה הרבנית-מסורתית לגבי תמיכת החכמים במרד? האם (לשיטתה של המסורת הדתית) החכמים קראו להפר את חוקי האימפריה ולקדש שם שמים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הרבנים לא תמכו במרד. התפיסה היהודית -רבנית לא היתה אירידנטית; היו יחסים טובים בין רבי יהודה הנשיא לבין הרומאים -במקרה הזה אנטוניוס פיוס. האסכולה הדומיננטית במישנה, שרבי יהודה הנשיא דאג להעדיפה- היתה של תלמידי רבי עקיבא; המחשבה הספקולטיבית שעולה כרגע בראשי היא, שאם רבי עקיבא ותלמידיו היו ממובילי המרד- הם לא היו מגיעים למעמד הזה. המקורות שעוסקים במרד בר כוכבא -בתלמוד הירושלמי- הם מאוחרים בהרבה וצריך לנתח אותם מאד בזהירות. נדמה לי שהיתה לא מעט פוליטיקה בהתבטאויות של האמוראים לגבי העבר. הדעה השלילית לגבי המרד השתנתה עם תחילת התנועה הציונית והתפיסה הלאומית. קאר בספרו: היסטוריה מהי, מסביר יפה מאד את הנטיות של כל חברה למקד את העיסוק במחקר היסטורי באג'נדה המרכזית שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרד שמעון בר כוסבא הוא הקטע ההיסטורי ה"אהוב" על חובבי האנלוגיות ההיסטוריות (החל מהרכבי ושלום עכשיו ועד "פושעי אוסלו לדין" וכיוב'). הסיבה היא כנראה שאין מקור היסטורי מפורט ומהימן של קורות הזמן ההוא (טקיטוס מת לפני המרד. הספרים הרלאבנטיים של דיו קאסיון לא שרדו. יש רק תקצירים של מלומדים ביזאנטיים מימה"ב של כתביו. הם לא התמקדו בתקופה וגם בלבלו את הסדר הכרונולוגי). מסיבה זו אני חושב שהתלמוד שלנו הוא מקור טוב ככל השאר לפחות ואני חושב שצריך להתיחס אליו כעקרון באמון. כותביו לא התעניינו בכתיבה היסטורית, אבל מצד שני בעניינים היסטוריים גרידא לא היה להם שום מניע לעוות. לכן לא נראה לי שצריך לפסול את עדות התלמוד לגבי תמיכתם הנלהבת של רבי עקיבא ותלמידיו בבר כוכבא ("דרך כוכבא מיעקב" עשרת הרוגי מלכות). חז"ל לא טוענים שר"ע ותלמידיו היו יד ימינו של בר כוכבא והם לא מסתירים אפילו שחכמים אחרים היו פחות נלהבים ממנו ("אמר ליה רבי יוחנן בן תּוֹרְתָּא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא.). חז"ל גם מביאים אגדות שאינן אוהדות לבר כוכבא ("עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?", "אתה שברת זרועם של ישראל וסימאת את עין ימינם") אני לא כל כך מקבל את הנימוק "שאם רבי עקיבא ותלמידיו היו ממובילי המרד- הם לא היו מגיעים למעמד הזה". לדעתי אפשר לפקפק דוקא בטיב הקשרים בין אנטונינוס פיוס לר' יהודה. אחרי הכל אנטונינוס פיוס היה עכו"ם אדוק ורודף נוצרים ידוע (יתכן שהיהודים כל כך התענגו על רדיפת הנוצרים ש"מינוהו" לידיד היהודים). בכל מקרה אפשר לשער שהקיסר לא ממש התעניין בפרטי ההלכה של ר' יהודה. אנטונינוס באופן כללי המשיך את מדיניותו של אדריאנוס, אבל גזירות השמד כנראה בטלו. בכל אופן הוא לא הציק ליהודי הגליל. אפשר להבין מנין נובעת התאוריה שבראש המרד של בר כוכבא עמד מעמד הכוהנים. בראש המרד עמדו 2 כהנים - אלעזר הכהן הגדול ובר-כוכבא עצמו (אם ר' אלעזר המודעי (דודו של בר כוכבא) הוא אכן אלעזר הכהן הגדול מן המטבעות). אבל לדעתי זו עדות נסיבתית. א. ע"פ המרד הגדול לפי יוספוס לא נראה שהיתה לכוהנים בכלל עמדה אחידה כלפי הרומאים. נהפוך הוא, נראה שרובם היו מתונים. ב. צריך לזכור שעוד לפני המרד ביהודה, מרדו היהודים במצריים, קפריסין וקיריני. לכוהנים שם לא היה משהו מיוחד להרויח מן המרד. ג. התיזה הזו לא מסבירה מה גרם לקיסר אדריאנוס להפוך את מדיניותו כלפי היהודים מפיוס לרדיפה. אחרי הכל לא בר כוכבא גרם לקיסר לגזור על המילה, ההסמכה ועל חרישת הר הבית ובניית מקדש ליופיטר על הר הבית. אני יותר נוטה לתזה אחרת. כמו במרד הגדול הראשון, נראה שגם במרד זה היה חלק גדול לסכסוכים המרים והבלתי נגמרים בין היוונים והיהודים. אדריאנוס היה הלנופיל ידוע ובסופו של דבר בחר כנראה להתייצב לצד ההלניסטים. אני מניח שגזירות השמד והסיפור עם הר הבית היו כנראה פרי ההסתה והבקשות של ההלניסטים ותומכיהם ברומא (ע"פ עדות התלמוד היהודים דוקא הסתגלו לא רע לבית המקדש החרב). צריך גם לזכור שלאחר המרד, הרומאים לא הציקו ליישוב היהודי בגליל ושם לא היו יוונים (אאז"נ יוספוס פלאביוס הרג וגירש את כולם). לעומת זאת פרצו מרידות של שומרונים ונוצרים וידוע על מהומות בין נוצרים להלניסטים באלכסנדריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התזה של גודבלט אמרה שבניגוד למרד הגדול שם היה לכהנים מה להפסיד, כאן הם היו המעמד הרויזיוניסטי-ציבור שרוצה לכבוש מחדש את מעמדו. הטענה שלי נוגעת למעמדו הפוליטי של רבי יהודה הנשיא. בודאי שאנטוניוס פיוס לא השתתף בויכוחים ובדיונים. המימסד הרומי היה ער ולא התעלם מהכוחות הפוליטיים היהודיים. החכמים לא הובילו את המרד הגדול; אם אני מתעלם מהמקורות התלמודיים, ומתייחס רק לגישתם של החכמים למלכות ולרעיונות המשיחיים -אני יכול לומר שמבחינה אינטואיטיבית לא היה להם מתאים לתמוך במרד. הם העריכו מאד את הסדרי הממשל הרומי והיו אנשים שהיו נטועים בקרקע המציאות. למרוד ברומא בתקופת הקיסרים הנאורים, היה רעיון שדרש מבנה נפשי מאד רחוק מהרציונליות והחכמה של רבי עקיבא ותלמידיו. בכל מכתבי בר כוכבא מוזכר איזה רבנו יותם, אם אני זוכר היטב, שאינו שייך לתנאים הידועים לנו. על פי התפיסה הלאומית של המרד, היה צרוף של המנהיגות הרוחנית- החכמים והשלטונית- הנשיא בר כוכבא. על מושג הנשיאות נכתבו לא מעט מאמרים וגם ביניהם יש מאמרים המתייחסים לשינוי החד שהעביר את הנשיאות מהרבנים -רשב"ג -לבר כוכבא. לי נראה שהנשיאים הרבניים היו קואופרטיביים עם הרומאים. מרד בר כוכבא היה כנראה גם הדחתם מהנשיאות. לאחר כשלון המרד הם חזרו לנשיאות. הנשיאות לא היתה תואר יהודי פנימי; היא היתה בשת"פ עם הרומאים. הטענה שלי היא שאם רבי עקיבא-מי שעמד בראש האסכולה החשובה ביותר בהשפעתה על המשנה- היה ממובילי המרד- הוא ותלמידיו היו נעלמים מהנוף. לגבי האמינות של המקורות התלמודיים כמקורות היסטוריים, אני מקבל את תפיסתו של פטר שפר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהי תפיסתו של פטר שפר? "חמשת הקיסרים הנאורים" הוא מושג של כותבי העתים ולא של בני זמנם. הלא-רומאים בודאי שלא העריצו את הקיסרים האנטונינים. למעשה טריינוס, אדריאנוס ומרקוס אורליוס זכו למרידות בלתי נגמרות מכל רחבי האימפריה (בריטונים, גאלים, דאקים, גרמנים, מאוריטנים, יוונים,, סורים, יהודים, ערבים, נוצרים, שומרונים) יותר אפילו מקיסרים אחרים. למעשה גם הרומאים עצמם לא חשבו שהקיסרים נהדרים כל כך. למשל לאדריאנוס הסנאט סירב בתחילה לאשר מעמד אלוהי לאחר מותו ויורשו נאלץ להפציר בהם. קיסר אדריאנוס היה בנאי גדול, חייל מנוסה, מדינאי ואדמיניסטרטור מחונן ואיש תרבות אנין, אך גם רגזן, אכזרי וחסר רחמים. אני פשוט לא רואה שום סיבה מדוע שרבי עקיבא לא יתמוך בשמעון בר כוכבא ובמרד ברומאים ועוד יותר מזה אני לא רואה מדוע המשנה צריכה לשקר בעניין זה. נדמה לי שהמקורות התלמודיים היו קרובים מאוד בזמן לאירועים ואם הם מעוותים את האמת צריכה להיות לכך סיבה תיאולוגית חזקה מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, יורסנאר ב"זכרונות אדריאנוס" טוענת שהחוק של אדריאנוס לא היה נגד המילה אלא נגד סירוס. הנציב הרומי בסוריה טיניוס רופוס החליט על דעת עצמו להחיל את החוק על מילה (מה שמחזק את התיזה שלי על מעורבות יושבי א"י היוונים בליבוי ההתנגשות של המרד השני). האם מישהו יודע, אם יש לתיאור הזה בסיס היסטורי כלשהו, או שזה "חירות המספר"? יתכן שאדריאנוס נגרר פה בעל כורחו למרד נוסף נגד האימפריה (מהם היו לו די והותר) ויתכן שהוא החליט לגרור (to provoke) את היהודים למרד גלוי, כדי לפוצץ את המורסה שידע שהיא הולכת ומתנפחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אגב. קשה באמת לדעת עד כמה היו אבידות הרומאים במרד קשות. הסיבה היא שוב העובדה שהמקור ההיסטורי, ספריו הרלאבנטיים של ההיסטוריון היווני דיו קאסיון לא שרדו אלא בתיווך של העתקה, תימצות וסיכום של מלומדים ביזנטיים. בין היתר הם כנראה ריכזו וסיכמו את כל החומר על מרידות היהודים השונות (מצריים, סוריה, קפריסין, קיריני ויהודה) שנזכרות במקורותינו בכינוי ''פולמוס קיטוס''. קשה לדעת היכן ומתי בדיוק אבדו הלגיונות השונים. הסיפור על השמטת ''לקיסר ולצבאו שלום'' מובא בסוף קטע המתאר את כל מרידות יהודים ולאו דוקא המרד ביהודה. צריך לזכור שלא ידוע על שוב קרב מכריע בין צבא בר-כוכבא ללגיונות הרומאיים שהובאו לדיכוי המרד (פרט אולי למצור על ביתר) וזה בין משום שלא היו כאלו ובר כוכבא נקט טקטיקות של גרילה או מה שיותר סביר משום שהמסכמים הביזנטיים או אפילו דיו קאסיון השמיטו אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
to provoke: "להתסיס", בהקשר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עם החומר הזה שהוא מבוסס על מקורות חלקיים ומקוטעים. ישנו, אם אני זוכר היטב, מקור משפטי -החלטה- של אנטוניוס פיוס שמבטל את האיסור. מה שידוע הוא שהרומאים התייחסו לנוהג המילה שהיה קיים גם אצל כהנים מצריים- כנוהג ברברי. בעניין יושבי א"י היוונים; השלטון הרומי נשען על ערים במעמד של עיר פוליס-אזרחי האימפריה הרומית- שהיו להם סמכויות על סביבתם, היו אחראים על גביית המיסים לרומא ובניהם התגייסו לצבא הרומי (במאה השניה). היו ערים כאלה שהיו בהן יהודים והם היו נאמנים לשלטון הרומי. במרד הגדול ציפורי וטבריה פתחו שעריהן ונדמה לי שבעקבות זאת הוענק לציפורי מעמד של פוליס. אני חושב שלא נכון לנסות ולהבין את התנאים אז, על פי התפיסות היום. הרגש הלאומי כפי שאנחנו מכירים אותו הוא יציר העת החדשה; במאה השניה תחושת הלאומיות היהודית לא היתה כפי שהיא היום. אמנם היתה עוינות גדולה בין התושבים היוניים של ערי הפוליס כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו, אך אין לדעתי בטחון בכלליות העוינות הזאת במאה השניה. אולי המרידות הקרויות פולמוס קיטוס, מתאימות להערכה שלך אך אינני בטוח שמרד בר כוכבא. יש דעות מאד חיוביות של החכמים על השלטון הרומי וכנראה שרק חלק מהיהודים בארץ מרדו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |