|
אני חושב שצריך מאד להיזהר ממסקנות מכלילות שבאות בדיעבד. הנה המעט שאני יכול להוסיף לנושא, ולשדעתי מאיר את המקרתיזם באור הרבה יותר צנוע מהיומרות הגדולות שאתה מייחס לו.
בתחילת 1946 צ'רצ'יל ביקר בארה"ב ונשא במדינת מיזורי את הנאום המפורסם שלו "מקורו ועוצמתו של השלום," ("The Sinews of Peace") שכלל את המשפט המפורסם "מסך הברזל." הנאום הזה היכה גלים בתיקשורת ובדעת הקהל האמריקאי שנשטפה בגל של היסטריה, וגם בנאומים ומצעים של פוליטיקאים שונים. אחד ההסברים להיסטריה האנטי קומוניסטית הוא שהציבור נשאר עדיין מגויס נפשית למאבק באויב אכזר, וברוסיה הקומוניסטית נימצאה מטרה גדולה מספיק שאליה הופנה המתח הלוחמני (לא בלי צדק).
הנשיא הדמוקרטי טרומן (ממדינת מיזורי), שנחשב לליברל (וכמי שהציל את העולם) נקלע למבוי סתום פוליטי כשלא היה לא משהו קונקרטי להציע בתחום מדיניות הפנים. בעצת יועציו הוא העביר ב1947 הוראה נשיאותית בשם "שבועת אמונים," על פיה כל עובד ממשלה חייב להוכיח את נאמנותו למדינה, ולהראות עד כמה הוא נאמן לה, מתוך זיקה למקור עוצמתה של ארה"ב ("sinew of the United States", אגב, תוך חזרה על אותו הביטוי שבו צ'רצ'יל השתמש). ההוראה הזו חייבה כל עובד ממשלה, מן הבכירים ביותר ועד לאחרון הספרנים הזוטרים בעיירה שכוחת אל. סירוב להישבע גרר פיטורין מיידיים. מליונים נחקרו, אף אחד לא הואשם בחתרנות נגד ארה"ב אך כמה מאות פוטרו.
מצד ימין של הבמה נכנס אחד ג'וסף מקרתי, סנטור. באותו זמן מקרתי נחשב לסנטור הגרוע ביותר בארה"ב, שהשתרך אחרון בסקרים שדרגו את הסנטורים. כמו כן הוא עמד בפני סידרה של חקירות בקשר לאי סדרים כספיים בבחירות, קבלת שלמונים מחברות גדולות וכיוב'. מקרתי, שהתחיל את הקריירה שלו כדמוקרט ועבר למפלגה הרפובליקנית, מצא בסנטימנט האנטי-קומוניסטי קרש קפיצה ליציאה מהצרות הפוליטיות והמשפטיות שלו. מקרתי עמד להפסיד את מקומו בסנט, וכדי לנצח בבחירות היועצים שלו השתמשו בקלף האנטי קומוניסטי.
"הוועדה למעשים אנטי אמריקאים" חקרה כמה עשרות עלפי אנשים, אבל למרות המלחמה הקשה באויב הקומוניסטי המתוחכם והנכלולי, רק כמה מאות הואשמו. כשמקרתי ו-וועדתו נפלו, ההיסטריה האנטי קומוניסטית שכחה באופן פלא, למרות שבריה"מ היתה אז בשיא עוצמתה הפוליטית, הצבאית והטכנולוגית.
נקודה למחשבה, אם כי טל"ח.
|
|