|
||||
|
||||
שגעון בחלל זה SpaceBalls? אם כן, הוא אכן ראוי להכלל. וגם Galaxy Quest. |
|
||||
|
||||
כבר שאלתי שאלה דומה ב"עין הדג" אבל גם כאן זה מסקרן: מה בעצם טוב ב-Galaxy Quest? ראיתי אותו פעם אחת, אבל לא מההתחלה ובחצי עין. הרושם שקיבלתי היה שזו פרודיה חללית סוג ז', כמו SpaceBalls, רק מטופש יותר ועלק מודע לעצמו. מה השוס? |
|
||||
|
||||
גלאקסי קווסט הוא פרודיה על תופעת ה- Fandom, ההערצה לסדרות מדע בדיוני (ספציפית סטאר טרק). בגלאקסי קווסט הצחוק הוא על חשבון המעריצים המקבלים את העולם הבדיוני כאמיתי וגם על חשבון השחקנים שמחלטרים בתור קלינגונים בכנסים כדי לגרד כמה ג'ובות מתהילת העבר. הסרט נעשה מנקודת מבט יחסית אוהדת לחובבים ולכן בקהילות האלה הוא מתקבל כמין "הומור עצמי" ומאוד אוהבים אותו. שגעון בחלל הוא פרודיה (סוג א') על סרטי חלל ולכן קהל היעד שלו הרבה יותר כללי. חוץ מזה שלדעתי הוא יותר טוב מ"שיגעון בחלל". |
|
||||
|
||||
שגעון בחלל כמובן יותר טוב מגלאקסי קווסט. שמות שני הסרטים, אגב, זכו לתרגום מזעזע: "שגעון בחלל" (http://www.fisheye.co.il/story_551) הוא SpaceBalls ו- Galaxy Quest הוא "כיבוש הגלקסיה" (http://www.fisheye.co.il/story_1062). |
|
||||
|
||||
האם SpaceBalls מתקשר באיזשהו אופן ל-Space Cakes? (כלומר, האם המילה Space בהקשר הזה רומזת גם למצבים תודעתיים מלאכותיים?) |
|
||||
|
||||
כלומר, מי שלא נמצא עמוק בתוך סצינת קהילת המד"ב (איש כנסים נלהב וכו') לא יכול לצחוק מזה? די חלש (מצד שני, גם ב"נפילת המלאכים" של ניבן ופורנל לא הבנתי מה הקטע). אגב, יש מעריצים שמקבלים את העולם הבדיוני כאמיתי? אני חושב שמדובר רק על המקרים הקשים שזקוקים לפסיכולוג, לא? |
|
||||
|
||||
המקרים הקשים שמקבלים את העולם הבדיוני כאמיתי, זקוקים לפסיכיאטר, לא לפסיכולוג. |
|
||||
|
||||
קצת קשור, ונעים להיזכר: מערכון מבריק של SNL: |
|
||||
|
||||
לא חושב שיש מקרים כל-כך קשים, אבל יש בהחלט אנשים שמתייחסים לכל העסק ברצינות "קצת" מוגזמת. למשל, מאמץ כביר ליישב סתירות בין פיסות טריוויה חסרות משמעות שהופיעו בפרקים שונים. עד לא מזמן חשבתי שזה ייחודי לחובבי סדרות טלוויזיה. לאחרונה התברר לי כי במשך יותר ממאה שנה (ועד היום) יש מעריצים שעושים את אותו דבר בדיוק עם... סיפורי שרלוק הולמס. על כל פינה של אי-דיוק, כל שביב של חוסר התאמה בין סיפורים שונים, כל פרשיה שמוזכרת אך אינה מפורטת, נבנו תילי-תילים של תיאוריות מפולפלות ופורסמו מאמרים בכנסים מלומדים. הכל, מתוך נקודת הניתוח לפיה הסיפורים אמיתיים, ווטסון והולמס היו אמיתיים, וקונן דוייל היה רק הסוכן הספרותי של ווטסון. אם, למשל, באחד הסיפורים פונה אשתו של ד"ר ווטסון אל בעלה בשם "ג'יימס", בעוד ששמו בעצם "ג'ורג"' (או אולי להיפך? לא חשוב), קשה להאמין כמה דיו נשפך על המקרה הזה. האפשרות שמדובר פשוט בטעות סופרים של קונן דוייל אינה קיימת. אפשרויות אחרות נעות מ"שם חיבה", דרך "התבלבלה עם שם בעלה הקודם", ועד "זו בעצם הסיבה לגירושי הזוג". זה לא, חלילה, שגירושי הזוג מוזכרים היכן-שהוא בסיפורים, אבל עובדה, האישה לא מוזכרת באף סיפור מאוחר יותר... וזוהי רק דוגמא שולית. בניגוד לטרקיז, כאן מדובר בדרך כלל באנשים מבוגרים יותר, מעורכי-דין ועד אחד מנשיאי ארה"ב, שחברים במועדוני מעריצים ומפרסמים את המחקרים הללו. |
|
||||
|
||||
השאלה היא רק אם הסיפור הזה עובר מאב לבנו כל השנים האלה. |
|
||||
|
||||
השם המלא של ווטסון הוא ד"ר ג'ון ה. ווטסון (John H. Watson). אישתו קוראת לו פעם אחת ג'יימס. |
|
||||
|
||||
כבר שכחתי, האם ד"ר ווטסון היה נשוי שלוש או ארבע פעמים? |
|
||||
|
||||
קרא את הביקורת של בוג'י בעין הדג (קישרתי אליה בהודעתי הקודמת), היא מסכמת את העניין בצורה יפה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |