![](/img/cornr_br.png) |
1. אם ניקח לדוגמה את מגדל בבל שהזכרת: עכשיו האדם יכול לעשות מה שבא לו, וזה *בדיוק* מה שמרגיז את אלוהים: "ועתה לא-ייבצר מהם, כול אשר יזמו לעשות". 2. בשלב הזה אין בדיוק "חוק אלוהי". יש פשוט דברים שהם רעים (במשמעות המוסרית) וזה ברור מאליו: רצח, חמס וההיבריס שבבניית מגדל ש"ראשו בשמיים" (שגם שובר את ההפרדה הברורה בין מקומו של האדם למקומו של אלוהים). 4. נכון. זה בדיוק מה שיונג צופה שיקרה, מאחר והתנ"ך הוא מיתולוגיה. מה שאני מצביע עליו זה ארכיטיפ שאולי קיים ושאולי שהפרשנות שלי תואמת. ארכיטיפ שמקשר בין לבוש לחופש. אבל הסעיף הזה התחיל בכלל מהערת שוליים בלתי-מחייבת. לעומת זאת, כדאי לשים לב לארכיטיפ אחר: החטא הקדמון. נראה ברור מאליו שסיפור אדם וחווה בגן עדן משקף את הארכיטיפ הזה, אבל למה? מה הופך בנרטיב המיתולוגי שלנו את החטא הזה לאבי כל החטאים? הפרשנויות האחרות לסיפור עץ הדעת לא באמת רואות את החטא הזה כאבי כל החטאים, אלא רק בתור החטא הראשון. אבי כל החטאים הוא הרצח הראשון, כי הוא באמת נקודת מפנה בהיסטוריה של האנושות. הפרשנות "שלי" כן רואה באכילת התפוח את אבי כל החטאים. _________
אני מרגיש קצת כמו טרחן כפייתי תנ"כי.
|
![](/img/cornr_bl.png) |