בתשובה ליובל רבינוביץ, 18/02/01 21:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
משום מה אני חושב שאני המצאתי את השנינה הבאה, אבל אני לא כל כך מבריק. אתם מוזמנים לתקן אותי: לוטו הוא מס על טפשות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שדיויד לטרמן כבר אמר שהלוטו הוא מס לאנשים שלא יודעים סטטיסטיקה או משהו בסגנון הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהסיבה העיקרית ל''השקעות'' מסוג זה היא התיקווה שזה נותן, החלומות שזה מאפשר, הציפייה השבועית שזה מעניק. מנקודת ראות זו, הקנייה אינה נעדרת רציונליות. לפעמים, תיקווה זה כל מה שיש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה דומה במשהו לחלום הזכייה בלוטו, הכושים בארה''ב עדיין היו נוסעים בחלק האחורי של האוטובוס... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, קל יותר לעם להשיג זכויות ושיוויון מאשר ליחיד לזכות בפיס, אך קלה משניהם היא רכישת תיקווה. (אפופידס ב' פרק ה' בערך באמצע, לפני הקטע בין לוריין לג'ולי) זה מזכיר לי את חברי למילואים איתן, שאביו היה קונה פיס בכל שבוע ובכל פעם היה האב משליך את הכרטיס לפח שמעבר לפינת הרחוב בדרך לביתם. לאחר שעמד איתן הקטן מעט על דעתו (מעט - עד היום), שאל הוא את האב לפשר מנהג תשליך שבועי זה (כשומר מצוות עלה בלבו החשד לעוד אחת מו המיצוות המשונות אליהן התחיל להתוודע). האב השיב כי הם משפחה ללא מזל. סתם ולא פירש. מתישהו, החל איתן להתמהמה אחרי האב כדי להוציא את המטמון מן הפח. ואכן, מעולם לא זכה הכרטיס בדבר: לא פרס ראשון, לא שני ולא עשירי. אפילו בזוטא הוא מעולם לא זכה. מהיכרות עם חייו של איתן, לאלת המזל (החומרי) היו עניינים שונים ומשונים עד כה, דבר מהם אינו קשור לאיתן. לכל היותר ליטפה היא את יריביו בעסקי הריהוט. דרך אגב, כששאל איתן את האב יותר מאוחר מדוע הוא קונה את הכרטיס, הוא אמר משהו כמו 'תראה את המוכר, הוא אדם זקן, עצוב ועני, העסק הזה זה כל מה שיש לו'. לילה טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יחזקאל היה בחור טוב, בחור זהב, אהב לעזור, חילק את משכורתו הצנועה לעניים והיה מלא מצוות כרימון. בחור נפלא, אבל מה? - היה מכוער, מכוער נורא, ממש פרצוף של שד, לא עלינו, ומה הכי כאב לו? שילדים קטנים היו פורצים בבכי כשהיה עובר ברחוב. זה היה הכאב הכי סודי והכי נורא שלו, יען כי אהב ילדים וקיוה בסתר ליבו שיום אחד מישהי תסכים להתחתן איתו ויהיו לו ילדים משלו. יום אחד עבר ליד דוכן פיס, כרע על ברכיו - כך, שם, על המדרכה, לפני כולם, ובכה וזעק והתפלל: "אבינו שבשמיים! תן לי סוף-סוף קצת מזל בחיים! תן שאזכה בפרס הגדול!". ויצאה בת קול ואמרה: "מבוקשך ניתן לך - אבל נהג בכסף בחוכמה!". והוא זכה בפרס הגדול, ושבועיים אחרי כן נכנס לבית חולים, לסדרת ניתוחים פלסטיים - שהילדים הקטנים לא יבכו יותר ברחוב ושאולי גם ימצא סו"ס, בעזרת השם, כלה, ויהיה לאב. כעבור שלושה חודשים נפרד חזי (לשעבר יחזקאל) יפה התואר מן הרופאים, האחיות והצוות כולו עד לאחרון המנקים - בחיבוקים, בפרחים, בנשיקות ודמעות, ובעיקר בעשרות קריאות שהדהדו אחריו: "מעכשיו שיהיה לך רק טוב בחיים! מגיע לך!" ירד במעלית, יצא את שערי בית החולים, חיכה לאור ירוק להולכי רגל, ירד, כחוק וכדין, מהמדרכה אל הכביש - ובאה משאית ודרסה אותו בין רגע. הגיע לגן העדן, התייצב בפני המחייה וממית וזעק לו: "ריבונו של עולם! אני לא מבין אותך! למה עשית לי את זה? בשביל מה נתת לי את כל התקוות והחלומות אם בסוף אני בר-מינן?! בשביל מה נתת לי לחוש לזמן קצר איך זה להיות יפה-תואר, בשביל מה?! בשביל מה?!" אמר אלוהים: "אוי! אוי ואבוי! יחזקאל? זה אתה שנדרסת שם לפני רגע במעבר החצייה? אבוי לי! איזה מין אל אני! יימח שמי! אני פשוט לא זיהיתי אותך!". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |