 |
כן, החיים הקשים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3130918,00.h... דיווח ישיר מאושביץ
"המושב שלי נסע לקיבוץ " חפץ חיים". אני קוראת לו "חפש חיים" או "חסרי חיים""
"ואז התחיל השעמום. ישבנו בחדר אוכל וחשבנו מה אפשר לעשות. ללכת לים - זה רחוק מידי, ללכת למועדונוער- אין, ללכת לבקר חברים - כולם פזורים בכל רחבי הארץ. ללכת למכולת של אברהם - אין. פשוט לא מצאנו את עצמנו. ישבנו ואכלנו שעתיים וחצי ארוחת צהרים, ראינו טלוויזיה. איכשהו העברנו את היום. ואז הגיע יום שישי - ופתאום אין לנקות, אין לבשל, אין לקפל ולגהץ, אין ללכת למכולת, אין ללכת לים - פשוט בטלה אחת גדולה. הלכנו לקנות קצת בגדים כי כל הבגדים עדין במכולה. האחים והדודים וסבא וסבתא באו לבקר. היינו צריכים לשבת בחוץ, כי בחדר הקטן פשוט לא היה מקום לכולם."
"אז הגיעה שבת. התיישבנו כל המשפחה ליד השולחן, ולקראת סוף הארוחה אחי מורדי אמר לי: "איך מתאים עכשיו להימרח על הספות בסלון, לפצח גרעיני אבטיח, ככה בשקט רק אנחנו..." ולי נשאר רק לבכות שלעולם לא נעשה את זה שוב"
ובינתיים בטרבלינקה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3130990,00.h...
"חיבוקים, אוכל, שתייה ומשחקים לילדים. זה מה שחיכה ל-90 משפחות, בהן כ-70 מכפר דרום, שהגיעו במהלך הימים האחרונים למלון "פרדייז" בבאר שבע. אולם למרות שאנשי המלון עושים מעל ומעבר על-מנת לספק את כל צרכיהם, המפונים מרגישים לכודים בכלוב מזהב"
"כמו לרוב המשפחות כאן, גם לוולפים אין חלופת דיור או מגורים זמניים. "אנחנו לא רוצים בית זמני, אנחנו לא רוצים בית חלופי, אנחנו רוצים להגיע לבית שלנו", אמרה אלינור. "הילדים שלנו גדלו במרחבים פתוחים, עכשיו הם חנוקים וסגורים. דירה בבניין מגורים באשקלון או בבאר שבע לא מתקבלת על הדעת. אנחנו היינו רוצים לגור ליד ירושלים ביישוב ולא בעיר, לנסות להחזיר לעצמנו ולילדינו את החיים אליהם התרגלנו"."
"בנותיהן של השניים, שלוש במספר, מבולבלות בדיוק כמו שאר הילדים במקום. על-מנת לנסות לשעשע במעט את הילדים המפונים הביאו אנשי המלון סוס פוני למקום."
ועוד אחד שמפגין התעניינות והתחשבות בזולת http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3128993,00.h... "התנאים שהתאילנדים קיבלו אצלי בחממות היו יותר טובים ממה שמקבלים פה"
וגם החברה בגטו ורשה רוצים למסור משהו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3127799,00.h... "פה ושם עדיין נשמעות עדיין תלונות של המתיישבים המפונים כנגד אנשי מנהלת ההינתקות על שלא נערכו כראוי, לדבריהם, בעיקר מהתושבים במלון "המלך שאול" הישן יחסית."
ואחרונה, אחרונה ממש מחוברת למציאות http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3132040,00.h... "אני ושני ילדיי הקטנים (בני 12 ו-17)1 שוהים כעת במלון בים המלח.... ביום הפינוי השארנו את הבית עומד כאילו אנחנו חוזרים אליו בתוך מספר ימים... הייתה תקווה שאולי יבוא נס של הרגע האחרון."
"אבל הוא לא בא. ומה עכשיו? מה יהיה בעתיד? דבר עדיין לא ברור."
"אולי אנחנו במלון חמישה כוכבים, אבל מרגישים רע מאוד. אני והילדים יושבים בחוסר מעש. פעם היינו מגיעים לים המלח פעמיים בשנה, נהנים, נרגעים. עכשיו זה אחרת. אין לי תיאבון ואני כמעט ולא אוכלת. גם הילדים לא מגיעים לחדר האוכל. הם כל הזמן בחדר, עצובים, מהורהרים. אנחנו מרגישים בשפל של השפל, לא יודעים מה יהיה מחר."
"כאב לנו שהקצינים התנהגו כמו רובוטים. מאוד הפריע לנו לראות את שטיפת המוח שעברו."
"החיילים האלה מסכנים, הם יהיו בטראומה עוד מספר שבועות. ילדים צעירים היו צריכים לבצע פעולה קשה - זה לא אחראי מצד הצבא."
"גם את אמא שלי נאלצתי לגרש מביתה ימים ספורים לפני כניסת החיילים. היא אישה בת 80, ניצולת שואה, שברחה בגיל 14 מגרמניה לארה"ב. כשהגיעה לביתה בגן-אור לפני 12 שנה היא קיוותה שזו תהיה התחנה האחרונה שלה, שמכאן תלך לעולם שכולו טוב. אך שוב הייתה צריכה לצאת עם מזוודה קטנה, כפי שעשתה לפני שנים רבות."
1 הזחילה של הגיל היא דבר מעניין מאד, הפכנו את החיילים שלנו לילדים, עכשיו הופכים את הנערים לילדים קטנים, השלב הבא יהפוך את הילדים הקטנים לפעוטות, את הפעוטות לתינוקות, את התינוקות לעוברים, והנה פתרנו את בעיית ההפלות והדת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש