בתשובה לנעם טל, 17/08/05 20:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את הפרסומות שהזכרת אני לא מכירה, אבל מוזר שאתה חושב שהן פונות רק לרגשותיו האציליים של צד אחד. הלא בפירוש מוזכרים שם שני הצדדים, החיילים והמפונים, לא? לגיטימי שאתה מרגיש שקשה לדבר על פיוס בעם בימים רותחים כאלה, ושזה נשמע מעט מעושה. אבל גם רגשות אלה אינם ייחודיים לצד הימני של המפה. מי אמר לך שהחיילים הפשוטים לא עושים מה שהם מרגישים? מדוע הנחת היסוד שלך היא, שהם פועלים (או עשויים לפעול) בניגוד לצו מצפונם בפינוי הזה? ייתכן שהם אומרים לעצמם: התמזל מזלי לעשות את העבודה הזו ולסייע למדינה להיפטר מכאב הראש ששמו נצרים. אגב, גם אני התרגשתי מהמראות בטלוויזיה ביומן הערב, מהבכי ושירת "אף על פי שיתמהמה" של בנות האולפנה המיוסרות 1, מהאיש בטלית שקשר את עצמו למעקה בבית הכנסת 2 וממראות דומים. התרגשתי, ושנייה אחר כך גאו בי הכעס והאגרסיות - המראות הללו גרועים עבורי מסרט תורכי סוחט דמעות סוג ז'. הם קשים, הם עצובים, הם מייסרים, אבל אני לא שותפה לשום דבר שעומד מאחוריהם ואין בי שמץ של הבנה למניעי האנשים האלה. שורפי צמיגים ומכולות אשפה, ורוממות הארץ בגרונם תוך כדי (ומה, בתנ"ך לא כתוב על זיהום אוויר). יכול להיות באמת שהעיתונות אשמה בקצת מהמראות האלה (שמן הסתם חלקם הגדול היה נחסך לו לא היו מצלמות בסביבה). אבל הצהוב העיתונאי והטון המתלהם של עיתוני ארצנו לא הומצא היום ולא אתמול, וודאי לא לכבוד ההתנתקות. במלים אחרות, אל תיקח את זה אישית. שי ודרור, אגב, ודאי אינם עיתונאים - הם סאטיריקנים שקיבלו טור עיתונאי אחד יותר מדי. ולגבי הגנרלים, אתה יודע מה? אולי מוטב באמת שהגנרלים והפוליטיקאים לא היו מדברים כל כך הרבה על התרגשות ודמעות בזמן שהם פועלים במלוא המרץ לפנות. אבל השיח החלופי הוא להתנכר לחלוטין לרגשות הגואים ביישובי עזה 3, או להתייחס אליהם בציניות, ואני מניחה שגם ממצב כזה לא היית מרוצה. האם אז לא היו המפונים מתלוננים ש"מתנכרים לרגשותיהם" ו"רומסים את כאבם"? 1 אח"כ חשבתי, חבורת צדקניות משיחיות, צאו קצת לשירות לאומי. 2 ואח"כ חייך חיוך ערמומי לחייל שמולו ואמר "איזה פרצוף, בוא תעצור אותי" או משהו דומה. 3 אמר אריק שרון לנחום ברנע: אני לא יודע לדבר ולשכנע כמו שצריך. לו הייתי בגין, הייתי מזכיר להם שמדובר ב"ארץ פלישתים" וכולם היו יוצאים משם בלי בעיות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, כתבתי שאין בי שמץ הבנה למניעי המתבצרים - יותר מדויק לומר שאין בי שמץ הזדהות איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שבמקום הבנה (אמפטיה) כלפי אחינו המקללים ובוכים, נראה שדרושה הבנה במובן של להבין מה אנו רואים. א. הם בוכים בכי קורע-לב כאשר לוקחים מידם צעצוע. ב. הם נטולי כל יכולת להבין שהצעצוע הוא של החנות ולאמא אין כסף לקנות אותו. ג. הם רק מבינים ש"אמא פוייה" לוקחת להם את "שלהם". ד. הם דורשים חיבוק ולקחת אותם על הידיים. ה. הם זורקים חפצים ומורחים את הצבעים על הקיר. ו. הם מתחילים להשתולל כשתופסים אותם בידיים. ז. הם לא מבינים את מגבלות המציאות. הם צריכים רק לבכות בקול מספיק רם ומספיק זמן והם יקבלו כל מה שהם רוצים. ח. וכאשר אינם מקבלים את חפצם, הם מייללים ומגדפים "אבא קקה". ט. הם בטוחים שכל העולם סובב סביבם וכאשר תשומת הלב עוברת לאחיהם, הם מיד הופכים את השולחן. י. הם תמיד דורשים שיפוט אוהד. "אמא תראי מה הוא עשה לי. תרביצי לו". ברור לגמרי. יש לנו פה ציבור שלם הדבק בעיקשות בילדותו ומסרב לנהוג כמבוגר. מה יש לעשות? לחבק אותו חיבוק חם ולתת לו לינוק, או להחרים לו את המוצץ? אלוהים יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלואי שהם היו מורחים את הצבעים על הקיר. הם מורחים אותם - בצירוף דבק ודטרגנטים - על החיילים. וכמה ילדים יש לך? אתה נשמע מיומן ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיומן ממש לא. בודאי לא משהו מסדרי הגודל המקובלים אצל מתנחלים. שאלתך העלת אצלי תהיה נוספת. האם אין ההתנהגות הילדותית של הציבור האמוני תוצאה של ולדנות יתר. טיפול בילדים דורש מאמץ, תשומת לב וזמן רב מאוד. אם אתה חי במשפחה עם 8, 10, 12 ילדים, אתה בהכרח מבלה זמן רב מאוד באוירה ובעולם של ילדיך ויתכן שאתה מושפע מעולמם והתנהגותם הילדותיים. אפשר כך, להבין גם את מחלת היוהרה. כשאתה מדבר עם ילדיך, אתה בהכרח מדבר אליהם מלמעלה ממרום שנותיך. יתכן וצורת השיח הזה משתלטת עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שמוחי רווי הפרולקטין מצליח להבחין, תזה א' סותרת את תזה ב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמחשבה שנייה, שתי התזות גם יחד בעייתיות מאוד ומדיפות בעצמן ריח של יוהרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שאני אומר לעצמי, אם אתה כל כך חכם, איך זה שאתה משתתף בקאראווילה שלו ולא הוא בשלך, מה עוד נשאר לי חוץ מיוהרה? ואחר כך, לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו היה זה ילד, הייתי בהחלט תומכת בחיבוק, שינסה לפצות על אלפי חיבוקים שלא קיבל קודם לכן. כיוון שהמדובר במבוגרים, ועוד כאלה שחובקו די והותר במשך שנים רבות, נראה לי מספיק לשלוח אותם למעצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיתפתי אותך בתחושותי, ולכן אין מקום לדיון עובדתי. ככה אני מרגיש, ואת תחושי כרצונך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. תודה על תשובתך בכל אופן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |