|
אני מאוד מקווה שהסיפור הנרחב *לא* יגרום לאנשים לבזוז חנויות. אני גם לא אראה בהם "בעלי-מצפון" אם כך ינהגו. אני לא קומוניסט. הסיקור הנרחב יהפוך את הנושא לבן-בית אצל כל אחד. מישהו אמר שהבעיה עם הסיקור הנרחב הוא שכיום לכל אדם יש דעה על הנושאים המדיניים - גם אם אין להם מושג, והנושא המדיני יצא מידיהם של המומחים והפך למשהו המוני יותר. אני לא רואה בזה בעיה. אני רואה בזה חלק מהפתרון. הבט על האתר - כמה אנשים כותבים על פוליטיקה, מנהלים דיונים (לא רק פה, מן הסתם) ובסופו של דבר, דעת הקהל הזו מביאה לשינוי מהותי בהתנהגותם של הפוליטיקאים. אבל כמה אנשים מדברים על הכלכלה? מעטים. כי אנשים מרגישים שכלכלה זה משהו למומחים, משהו שהאדם הפשוט לא יכול להבין בו. משהו שדוחפים למוסף מיוחד, שהאנשים הרגילים לא צריכים לקרוא. סיקור נרחב יהפוך את הנושא למשהו שלכל אדם יש דעה עליו, נושא שמדברים עליו, נושא שחברים מתווכחים עליו בסלון. כשזה יקרה, מפלגות שרצות לכנסת לא יוכלו להמשיך להתעלם מהנושא החברתי, ויאלצו להציג עמדות מסודרות, ואנשים גם יעקבו אחרי קיום ההבטחות, ויותר מכך - אחרי מבחן התוצאה.
החשיבות היא לא במינון התקשורתי, אלא בעיתוי ובסגנון הסיקור. סיקור שמתרכז באדם מסויים (העניים שאין להם כלום במקרר), אינו עוזר. מחקרים שנעשו הראו שכשנושא מוצג באופן כזה, הנטייה של הצופים היא להאשים את העניים עצמם בבעיותיהם. כשנושא מסוקר על-ידי דיווח נרחב שסוקר את השתלשלות העניינים, את האחריות הממשלתית, הצופים מטילים את האשמה יותר על הממשלה. אבל עיקר הרעיון שלי הוא שבמקום לחכות שיקרה משהו - לדווח גם כשלא קורה. התקשורת איבדה לחלוטין את הקונספט של הפולו-אפ. למה העיתונות חייבת להסתמך רק על ההודעות לעיתונות של הלמ"ס? בשביל לדעת מה הלמ"ס אומר, אני יכול להכנס לאינטרנט ולקרוא בעצמי. למה שלא יבוא יום אחד אותו אדון שחר, בלי שום פקס מהלמ"ס או ממשרד העבודה והרווחה, ויגיד: תשמעו, לפני שלושה חודשים אמר כאן באולפן זה השר שלמה בניזרי שהוא מתכנן לעשות כך וכך. הנה מה שנעשה עד כה, והנה מה שלא נעשה, והנה ההשפעה של זה על מצב המשק, והנה מה שהמומחים אומרים שיקרה בעקבות זה בעתיד. סתם ככה, אאוט אוף ד'ה בלו. רק כשהסיקור יהיה כזה - תוכל להיווצר דעת קהל ציבורית אמיתית ולא חולפת.
|
|