|
כל המדדים שאתה מדבר עליהם נכונים. אלו הם נתונים מצרפיים וזו הבעיה של נתונים מצרפיים. ההמראה שמראים הנתונים המצרפיים הללו נעזרו גם בחסכון שהיה במשק הישראלי. החיסכון שהיה במשק הישראלי מתבטא בפערים העצומים שהורחבו, בקריסת מדינת הרווחה (נתניהו לא התחיל עם זה). כל המקורות שאתה מביא , והם מאד מכובדים, הם מראיית העולם דרך משקפי הכלכלה הניאו קלאסית. שר האוצר ומשרדו במדינת ישראל הם שליטי המדינה במישור הכלכלי-חברתי. כל יתר המשרדים הם פיונים לא מאד חשובים. הדבר נעשה באמצעות חוק ההסדרים שהוא למעשה ממשלה בתוך ממשלה. שם מועברות החלטות בנושא חינוך, בריאות, רווחה וכו' חוץ מבטחון. המחיר שהצמיחה הזאת גבתה משווה לה מימד של כשלון. אפשר היה לעשות את זה בלי להוציא מהמדינה חצי ציבור לפחות. חוץ מהנתונים המצרפיים הכל במדינה הדרדר; עבור משרד אחרי משרד. איזו הצלחה היא זאת? הניתוח הצליח החולה מת. הבעיה העקרית היא עיונית. רוב העולם האקדמי קיבל את התפיסה הזאת כאילו שהכלכלה הניאו קלאסית היא אקסיומה. מדוע? כי רואים משברים באירופה במדינות הרווחה המפותחות. אבל חלק מהמשברים הם בגלל תפיסה כלכלית בנוסח המקובל עדיין -באקדמיה. היות שהכלכלה אמורה לשרת את העם ולא העם את הכלכלה, אתה יכול לראות היכן החינוך הטוב ביותר, הפערים הקטנים ביותר, תוחלת החיים הארוכה ביותר וכו'? בפינלנד, שוודיה.. מדינות רווחה. איך המדינות הללו מצליחות? הלא יש שם תופעות הנתניהו מכנה גנגסטריזם- עובדים מאוגדים. אפילו, רחמנא ליצלן, הם על פי חוק מהווים חלק ממועצות מנהלים. מדינת רווחה מסודרת מקדמת את הכלכלה. הצריכה של האוכלוסיה גדולה יותר ולכן הייצור במדינה רחב יותר -לאנשים יש יותר כסף. אין 50.000 עסקים קטנים בסכנת התמוטטות.
|
|