בתשובה לניצה, 31/07/05 20:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לך חוסר הבנה בסיסית בנפשו של אדם חילוני בעולם הזה. מה שמצחיק אותי, זה שלא משנה איזו תשובה יענו לך, את או דומייך יתפסו לקטנות בנסיון להראות שאתם טובים יותר. אדם חילוני בהחלט לא רואה את עצמו כבעל סגולה פנימית, שנתנה משמיים רק מעצם היותו יהודי. ככל אדם, גם האדם החילוני מחפש משמעות יותר גדולה לחייו, אך מכיוון שאין לו אמת פנימית אחת ויחידה, הוא אכן יחפש גירויים רוחניים בכל מיני מקומות. מעטים החילוניים שיעשו תשובה כלשהיא (ליהדות, או לאמת מוחלטת אחרת), ויוותרו מרצונם על שאלות ותשובות אחרות באמיתות אחרות. במרכז החילוניות אמנם קיימת ההגשמה העצמית, אך הפלא ופלא, גם הוא בן-אדם וגם הוא מחפש לעצמו קבוצות שונות ומשונות להשתייך אליהן. לפעמים אלה קבוצות רוחניות נטו (שנפגשים פעם בשבוע לקרוא שירה ולנתח אותה, או חוג לרייקי שחבריו גם נפגשים אחרי הצהריים וכו' וכו') ולפעמים אלה קבוצות גשמיות, ששכר רוחני אמיתי בצידם (קבוצת ספורט, קבוצת טיולים וכו' וכו'). ולמרות שגם האדם החילוני מחפש משמעות גדולה יותר, לרוב אותה משמעות היא לא במרכז חייו, אלא איזושהי השלמה לעולם גשמי יצירתי ולחיי משפחה וחברים. מפה לדעתי גם נובע חוסר ההבנה שלך. זה ההבדל העיקרי בין אדם דתי לחילוני. אני יכול להבין שבחברה הדתית, מידת יהדותו של אדם היא חשובה מאוד. אני גם יכול להבין שכתופעה גלותית בעיקר, שמנסה לשמור על הקהילה כיהודית, בודקים היהודים הדתיים כל הזמן גם את מידת יהדותם של אחרים בקהילה (אותנו). לדעתי, מפה ועד מצוות התשובה של עם ישראל כולו, הדרך עוד ארוכה. אנחנו החילוניים לא מעוניינים שיבדקו את יהדותנו, ובכלל לא רוצים להשתתף במשחק הזה שאת ודומייך משחקים איתנו. אדם דתי כל הזמן נמצא בדו-שיח עם אלוהיו ובודק כל הזמן את מידת יהדותו דרך המצוות. אדם חילוני לא בודק כל הזמן את מידת יהדותו, אבל כן בודק כל הזמן את מידת אנושיותו, ולאו דווקא דרך הסתכלות של שכר ועונש. אפשר להגיד שאדם חילוני מודד את עצמו בעיקר דרך ה"מצוות" (שכל אחד קובע לעצמו) שבין אדם לחברו, ודרך מידת ההגשמה העצמית והתסכלות פנימה. לרובנו היה סב דתי. לחלקנו הורים שומרי מסורת. ובגלל זה, גם בשבילנו היהדות היא משהו קסום, אפילו אם אנחנו בועטים בה לפעמים. אני בהחלט דן עם עצמי, על מה אעביר לילדי מבחינה יהודית ואני מאמין שחילוניים רבים ואחרים חושבים על זה, אבל אני לא רואה בזה משימה לאומית, ואני גם מסרב להכיר באחריות קולקטיבית לחנך את ילדי ישראל ליהדות או ישראליות כזו או אחרת. כמו שהאיילת האלמונית כתבה, אני לא רואה משהו שיאיים על יהדותי. אני גם לא רואה משהו שיאיים על ארץ ישראל כארצו של העם היהודי, וכחברה שחיים בה יהודים רבים, וכל אחד מגדיר את יהדותו כרצונו. אכן לא הייתי רוצה לחיות במדינה מוסלמית, אבל אין לי בעיה לחיות במדינה עם סממנים ערביים, כל עוד אלה לא מאיימים על הסממנים היהודיים. אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה שפעם בשנה, אני מצטרף למניין במילואים. אני לא מרגיש שזו איזושהי סוג של צביעות, כי גם עלי שורה "שכינה" מסויימת כשאני נכנס לבית-כנסת, וגם על זה אני לא מוכן להתנצל. אותו הדבר לגבי חתונה יהודית, שמרגשת אותי מאוד, יותר מחתונות אחרות שהייתי בהן. וכו' וכו'. הריגוש הוא בהחלט בשפה, בחיבור הקהילתי, בסלסוליו של הרב – יו ניים איט. ריגוש קוסמי "יהודי" שגדלתי עליו, אבל לא דורש ממני אמונה. וברור לי גם, שאם הייתי גדל כמוסלמי, הייתי מתרגש את אותו הריגוש בדיוק מדברים אחרים. הרי לא רק היהודים מתרגשים, או חובים התעלות רוחנית. לא רק היהודים חוגגים חגים. לא רק היהודים חיים חיים קהילתיים, עם ערבות הדדית. בכל קהילה עם סמלים ותרבות, קיימות בדיוק אותן התופעות. מה לעשות שחלק מהיהודים החדשים מסוגלים לחוות חוויה רוחנית גדולה יותר ממשחק כדורגל, או מטיול במזרח הרחוק, מאשר מהישיבה בחברותה ולימוד תורה? את באמת רוצה להכריח אותי להודות שיש לי תפקיד בעולם הזה, שאני לא הייתי רוצה לא להכיר בו ולא לקחת אחריות עליו? או להכריח את ילדי להאמין בתפקיד שכזה? מאיפה עזות המצח? את זה אני לעולם לא אצליח להבין. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |