|
תשובה לשוטה הכפר הגלובלי : לשיטתך גם ספר טלפונים יכול לצאת מתחת לידיו של סופר וייחשב בעיניך למימוש תקין של תפקיד הסופר בחברה. בהמלצה שכתבתי לא פרטתי את הטענות של מבקר-הספרות יוסף אורן, טענות שבעיני הן צודקות, ולכן אני מפרטת עבורך ועבור אחרים את אבחנותיו, בתקווה שתשתכנע שתפקידו של הסופר אינו רק לכתוב ספרים, אלא לכתוב ספרים שתוכנם מבטא אמת חדשה, נועזת ובלתי-שגרתית. קרא את התמצית ואולי תשתכנע :
בספר הביקורת החדש שלו, "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", חושף יוסף אורן שני כישלונות בולטים של הספרות הישראלית בעשור האחרון. הכישלון הראשון הוא כישלון ההתמודדות עם האינתיפאדה, מלחמת הטרור שהפלסטינים פתחו בה נגד מדינת-ישראל. במקום שהסופר הישראלי יתקוף את מניעיה האמיתיים של מלחמת הטרור הזו, הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת יהודים במזרח-התיכון, גם אם מדובר במדינונת בגודלה של מדינת-ישראל עד שנת 1967, הוא התחמק מכך ונמלט אל המוצא האסקפיסטי. לאסקפיזם של הסופר הישראלי היו שתי צורות. הראשונה, אסקפיזם רעיוני. סופרים שאימצו צורה זו ביטאו הזדהות עם הסבל של הפלסטינים בשנות האינתיפאדה, הזדהות שמשמעותה היא הבנה לתוקפנות הטרוריסטית של הפלסטינים ומתן הכשר לשקר שהפלסטינים מפיצים בתעמולתם ברחבי העולם, לפיה יזמה ישראל את מלחמת ששת-הימים כמלחמת כיבוש. בצורת האסקפיזם הזו קיימת אמנם התייחסות לאינתיפאדה, אך היא התייחסות דפיטיסטית המכרסמת בהרגשת הצדק שלנו להתגונן מול מלחמת הטרור של הפלסטינים נגדנו. הצורה השנייה של האסקפיזם היתה צורת האסקפיזם האמוציונאלי. האסקפיזם הזה התבטא בהימנעות סופרים ביצירותיהם מכל איזכור של האינתיפאדה, והסבת העלילות לנושאים הממלטים את הדעת מההתרחשויות הכואבות של הממשות. חלקן של הסופרות בצורת האסקפיזם הזו היתה מכרעת והן אלה שהעמיסו על מדפי הספרות שלנו את סיפורת הסדינים העברית. הכישלון השני של הספרות הישראלית בעשור האחרון התבטא באופן שבו איזכרו הסופרים ביצירותיהם את רצח יצחק רבין ז"ל. בהרבה ספרים מוזכר האירוע, אך בלי להתמודד עם משמעותו המוסרית והלאומית. יצחק רבין היה ראוי שהירצחו יובלט באופן מכובד יותר מכפי שהאירוע הוזכר ברוב הטקסטים, כציון זמן בלבד.
איה
|
|