 |
כמו שראובן ציין, זה סיפור מוכר מאוד, והוא מאוד חביב עלי - המצאתי אותו בעצמי לפני הרבה שנים, וודאי שלא הייתי הראשון.
הדעות שלנו לגבי מה כדאי ולא כדאי שיעשו לנו - למשל, האם להסכים שיירו בנו - נגזרות מהניסיון שלנו, ומהחיווטים במוחנו. אנחנו מותנים, באופן מאוד פרימיטיבי, לשמור על קיומנו העצמי, ולהיבהל מאוד כשקופץ עלינו אריה. לכן, סביר להניח שלא אסכים בשמחה שיירו בי, גם אם יראו לי שיש לי כבר כפיל; למרות שאני "אדע" באיזה אופן גבוה שלמשפחתי וילדיי יישאר אותו אלון שהם מכירים, זה לא יספיק לי כדי להתאבד בחדווה.
השאלה היא - אז מה, מה זה מראה?
אני מוכן אפילו לטעון שאם הטכנולוגיה תהיה מספיק מפותחת, ואחרי מספיק שנים שהיא תהיה פעילה, אנשים יסכימו להיכנס לתא-שכפול בלי לחשוב על זה בכלל. מי שלא ראה מסוק מימיו, יכול לפחד מאוד להיכנס אליו; אחרי שיראה מאות מחבריו עולים, טסים ויורדים ללא פגע, יהיה לו יותר קל להתגבר על האינסטינקטים שלו. כך, אם בעולם כבר אנשים מבזיקים ממקום למקום ע"י שכפול ושחזור, כשה"אוריגינל" מורדם בנעימות, יהיה כבר פחות קשה לקנות כרטיס. יש סיפור נחמד של ארתור סי. קלארק על הנושא הזה, ובו ממציא הטכנולוגיה מודה שהוא עצמו לא מעז להשתמש בה (יש לי זכרון עמום שקלארק עצמו פוחד לטוס - זה הוא, או מישהו אחר?).
אבל גם אם אני טועה, ואנשים לנצח יסרבו לעבור את התהליך הזה, לא נראה לי שאפשר להסיק מכך משהו לגבי שאלת המוח והתודעה. הפחדים שלנו הם פחדים, אולי מוצדקים, אולי לא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש