 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן. כלומר, כמובן רצוי שהרופא גם יהיה רגיש ובעל יידע, אבל בלי אינטליגנצייה הולמת - די מפחיד להגיע אליו לטיפול. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הציונים הדרושים לרפואה בארץ היום *הרבה* יותר גבוהים ממה שנדרש לרופא טוב. לא מדובר על אנשים לא אינטליגנטיים גם בקרב האוכלוסיה של הרופאים הרוסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן. אינני מונה הרבה רופאים בין ידידיי. אני מודה שהבודדים שאני מכירה (אישית, לא מקצועית) הם אינטליגנטים מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אחדד את מה שניסיתי להגיד בתגובה הקודמת. אתה מניח (ונדמה לי שזו הנחה מקובלת, גם אם לא חושבים עליה במפורש) שיש איזושהי אינטליגנציית סף שמספיקה לרופא טוב, ומעליה זה לא משנה. אני, לעומת זאת, חושב שככל שהוא יותר אינטליגנטי, כך הוא יהיה יותר טוב (ceteris paribus, כמובן) - ובמידה לא זניחה. אולי לא *ממש* בכל הסקאלה: בין אלף האנשים האינטליגנטים ביותר בעולם, הבדלי האינטליגנציה אולי לא משנים מבחינת פונטציאל האיכות שלהם כרופאים (וכן משנים מבחינת פוטנציאל האיכות שלהם כמתמטיקאים, נניח); אבל בין החצי פרומיל העליון באוכלוסיה לחצי הפרומיל השני - אני נוטה לחשוב שכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חשבתי שהתגובה הקודמת לא באמת כוונה אליי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הייתי צריך להקדים חידוד אחר: מן הסתם הרוב המכריע של הרופאים בארץ טובים וראויים. ועדיין, יש ביניהם טובים ויש יותר טובים (באינספור דרגות). גם אם בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים האבחנה והטיפול יהיו זהים, בחמישה אחוז האחרים יכול להיות הבדל משמעותי מאוד, מבחינת הפציינט (שלא לדבר על אבחנות-משנה, ועל השאלה הנכונה שמגלה משהו שהפציינט בכלל לא ידע להתלונן עליו). מן הסתם, לכל הרופאים הטובים יש אינטליגנציה שמספיקה כדי להיות רופא טוב; אבל אני חושב שאחד הגורמים החשובים להבדלי הטיב בין הרופאים הטובים הוא האינטליגנציה. שוב, אני מקבל שהבדלי אישיות הם גורם יותר חשוב (אבל גם יותר קשה למדידה, בעיקר לפני שהקריירה מתחילה בכלל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה סבור שהשפעת האינטליגנציה חזקה כל כך? לי נראה שמקצועות רפואיים רבים הם בסך הכל סוג של טכנאות או שרברבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. אבחנות, למשל, דורשות לעתים אינטליגנציה רבה - וטעות באבחנה יכולה להיות קטלנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה חוזרת של התגובה שלי, יכול להיות שאני קצת מגזים (פָפ פפ שוּבפ, שובפ שובפ). מה שאני חושב עליו, בכל אופן, חוץ מהעניין המובן מאליו של מורכבות הדיאגנוזה (בחלק מהמקרים), הוא היכולת להתמודד עם הדינמיות של התחום: הכמות העצומה של המידע הזורם מן המחקר, והצורך להצליב אותו נכון עם הידע הקיים ועם הפציינט שלפניך. זה לא קיים בשרברבות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |