בתשובה לד.ק., 12/07/05 14:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איכשהו אני בספק אם אנשים יכולים להיות שאובים כל הזמן לתוך איזושהי תכלית רוחנית עילאית. גם אנשים רוחניים שמקדישים את חייהם לתכלית כלשהי, ישנים, רבים, אוכלים, מזיעים, מקללים ומחרבנים לפעמים בלי שום קשר להנאה רוחנית שהם כן או לא מפיקים מכך. גם כשאתה מקדיש את חייך לרעיונות כבירים, בסוף אתה חי אותם כמו כולם. (גם אני לא, ולא חושבת שיש בעיה בלגיטימיות שלו ממילא) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הם לא צריכים להיות שאובים בתוכה כל הזמן. כן, גם בחיים שלהם יש ארציות, כמו בחיים של כולנו. אבל מה שמכתיב את החיים שלהם זה משהו אחר מאשר מימוש עצמי בעולם החומרי. הם מימשו אידיאל קולקטיבי, ואני חושב שזה הפיח בחוויות שלהם נפח ועומק מיוחדים. הם הרגישו שהם עושים משהו בעל משמעות היסטורית (ואמנם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שאם אתה מקדיש את חייך למען אידיאל קולקטיבי, מבחירה, אתה בעצם מממש את עצמך. (להבדיל ממצב שבו השליט מחליט שאתה צריך להקדיש את חייך למען המולדת, שאז זה מצב שונה לחלוטין) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמובן, בסופו של דבר הכל הוא מימוש עצמי. השאלה היא מהו ה''עצמי''. האם ה''אני'' שלך נגמר כשהגוף שלך נגמר, או שמא את מזהה עצמך כחלק מקולקטיב, ואז ה''אני'' המיידי הגופני הוא כלי שממומש כדי להגשים משהו שחורג ממנו. לי נראה שכדאי לאזן בין השניים. לא יוצא שום דבר טוב מהקרבה מוחלטת, אבל לממש זהות קולקטיבית (ברמה זו או אחרת) זה בריא לנשמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |