בתשובה לערן בילינסקי, 12/07/05 10:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כי מתוך ההגדרה של "צאצא" יש לו הורה, לא? אבל יותר מעניין אותי: אילו זכויות אתה חושב ש*כן* יש לנפטר, אם אין לו זכות על נוזלי גופו? ומה היית אומר אם האדם היה מכריז בחייו שהוא לא מעוניין לנשאיר אחריו צאצאים. האם גם אז זה היה לגיטימי לשאוב ממנו זרע? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה מבלבל (לא ברור לי מדוע) במה שאני חוזר ומדגיש - לצאצא יש הורה (אפשר לנקוב בשמו למשל), אבל הגופה אינה הופכת ל''אב'' ובטח לא נכפה עליה שום דבר. היא אינה יכולה לחבק את הצאצא, לכעוס עליו, או לומר לו לעשות את השיעורים לפני שהוא הולך לשחק בגינה. גופה היא גופה - עצם דומם שפעם היה בן אדם חי. אנחנו מרגישים רגשות כלפי הגופה, אבל הגופה אינה חשה שום רגש כלפינו. אם האב היה מכריז בחייו שהוא לא מעוניין להשאיר אחריו צאצאים אז החברה (אישתו, בתי המשפט האוכפים את הנורמות החברתיות וכו') היו יכולים להחליט אם לקיים את מה שביקש או לא להעתר לבקשתו ולשאוב את נוזלי גופו. בעיני זה לא היה לגיטימי (כי אני בדרך כלל בעד כיבוד הבקשות שהביעו נפטרים עוד בחייהם) אבל עדיין לא לקחתי לעצמי את כתר המוביל החברתי. בכל מקרה, זה ככל הנראה לא המקרה דנן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם אני מבין נכון, לדעתך לנפטר אין זכויות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הסכמנו בשאלת אבהות הגופה? לנפטר אין זכויות בשל הפסקת חברותו בקבוצת האנשים החיים עקב מותו1 והפיכתו לעצם דומם. כמו שאני רואה את זה, החברה יוצרת אשליה כאילו לנפטר יש זכויות מתוך המוסכמות החברתיות, אבל לדעתי אלו אינן זכויות אלא מוסכמות חברתיות של החיים, לא של המתים. 1 יצא לי מצחיק המשפט הזה, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שאני מסכים בשאלת האבהות. אבל אני מסכים לסעיף השני שלך, וזה הופך את השאלה של האבהות לסמנטיקה לא מעניינת. כמובן, בכך לא פתרנו את הבעיה. השאלה היא מה ראוי שיהיו המוסכמות החברתיות של החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לא מדובר ב*מוסכמות חברתיות* של החיים, אלא ב*זכויות חברתיות* של החיים. לו הייתי גבר, למשל, הייתי רוצה לדעת שלא ישאבו ממני זרע לאחר מותי ללא הסכמתי המפורשת לכך לפניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כגבר(?), ממש לא אכפת לי מה יעשו עם הזרע שלי(1) אחרי מותי. ____ (1) כמו עם כל חלק אחר מגופי, מה שמתקשר גם לדיון 1489 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לייצג בדבריי את עם הגברים או גבר מסוים כל שהוא. התכוונתי רק לומר שכאדם חי (בינתיים) אני רוצה לדעת שיכבדו את רצוני במה שנוגע אלי, לאחר מותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, אז כל שעליך לעשות הוא להצהיר שוב את ההצרה שלך, והפעם לא כאלמוני אלא עם שמך המלא ודרך לוודא שזה אכן אתה (ת"ז?), ואז סביר יותר שבית המשפט לא יתיר שימוש בזרע שלך. במקרה דנן, לעומת זאת, כל מי שהיה עשוי לייצג את האינטרסים של הנפטר, תמך במהלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, הייתי מצפה שברירת המחדל תהיה opt in כלומר, אם אין היתר מפורש, צריך להתייחס לעניין כמו איסור. מניין לי לדעת מראש איזה שיקוץ שטני יכול להתבצע בגופי לאחר מותי? לא כל אחד הוא מומחה להפריה או ביולוגיה מולקולרית. הייתי מצפה שבית המשפט יבין שאדם לא מכין רשימה של כל הדברים הנבזיים שעשויים לעשות לחלקי גופו לאחר מותו ומבקש שיאסרו עליהם. ( הביטויים שיקוץ וכולי נועדו לצרכים רטוריים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לאדם יש צוואה מסודרת ושם הוא לא מצהיר דבר באשר לשיקוצים משיקוצים שונים, אפשר להניח שמדובר בכוונת מכוון, ואכן אין לעשות בו אף אחד מהשיקוצים הנ''ל. אבל כשאדם נהרג בגיל צעיר, בנסיבות שלא היו צפויות מראש, אפשר להניח שלא נעשתה כאן כל בחירה, ולכן יש להשאיר למשפחה את הרשות להחליט האם אותו אדם היה מסכים לשיקוץ או לא. אני מתנגד לאופט-אין אלא אם יש אפשרות נוחה וסבירה לכל אדם לעשות זאת, ויש סיכוי גבוה שאם הוא אכן מעוניין בדבר, הוא יבצע את הפעולה הדרושה כדי להשיג זאת. כאשר מדובר באפשרות כל-כך מרוחקת כמו מותו הפתאומי של האדם, אני מעדיף ''אופט אאוט''. לי, למשל, אין צוואה. הייתי מעדיף לדעת שרכושי יחולק בין הקרובים לי ולא יועבר לרשות המדינה, למרות שלא טרחתי לכתוב צוואה כדי לשלול את האופציה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את ההגיון שלך. אם אדם מכין צוואה מפורטת אבל לא כותב שום דבר על הזרע שלו, אתה מניח שהוא לא מתכוון שישאבו אותו. אבל אם הוא לא כתב צוואה כלל, אז הוא *כן* מתכוון שישאבו לו זרע? שוב, אנחנו לא מדברים על רכוש במובן המקובל. רוב האנשים בכלל לא מודעים לאפשרות הזאת. כמובן שלא מדובר על הענקת הזרע שלך למדינה במקרה שלא תציין זאת בצוואה. סיטואציה מוזרה שעלתה במוחי- אדם מת ומחלקים את רכושו בחלקים שווים לצאצאיו. אישתו (השניה) מקבלת ממנו לאחר מותו זרע ויולדת לו צאצא. האם הצאצא הזה זכאי לחלק מהרכוש ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בית המשפט פסק במקרה שלנו שהילד ירשם כבנו של הנפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא לא כתב צוואה, הרי שהוא אדיש, ואפשר לעשות מה שהמשפחה שלו רוצה. אם הוא כן כתב צוואה ולא התייחס לנושא, אפשר כבר לטעון שיש כאן הוכחה שהוא לא *רצה* שזה כן יקרה (כלומר, הוא לא עשה אופט אין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחלופין, אם הוא לא התייחס לכך בצוואה, הרי הוא אדיש. זה קצת מזכיר לי את הבדיחה על החלמאי ששלח מברק ריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: אם אין לו צוואה, אין לנו מושג מה הוא רצה או לא רצה שיקרה לו אחרי המוות, ולכן הדרישה לאופט אין אינה סבירה. אבל אם יש לו צוואה, הרי שיש לנו ידיעה די ברורה של מה שהוא רצה שיקרה לו ולרכושו אחרי מותו, ולכן הגיוני לדרוש במקרה כזה אופט אין - כלומר, שיציין במפורש במסגרת אותה צוואה שהוא מסכים שיקחו את זרעו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק נקודת המחלוקת בינינו. שנינו אומרים ''אם יש ספק, אין ספק'' (כדברי הפתגם הצבאי), הבעיה היא שאנחנו לא מצליחים להסכים על מצב ה''אין ספק''. אני אומר שמצב האין ספק הוא המצב הנורמטיבי והנפוץ באותו זמן, משמע, לא להתעסק עם אשכיו של המת. הגישה שלך היא שאין ספק שכאשר אדם לא טורח לכתוב צוואה, הוא לא יכול לצפות שלא יתעסקו עם זרעו לאחר מותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא. אם יש ספק - יש ספק. כיוון שיש ספק לא מסתמכים על "רצון המת" (שהוא, כאמור לא ידוע) אלא על בקשת קרוביו/יורשיו. מכיוון שבמקרה האמור האלמנה ביקשה, וההורים הסכימו (או תמכו, או למצער לא התנגדו) התקבלה ההחלטה שהתקבלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם הבנתי נכון מדיונים קודמים, בעניין הסכמה לתרומת איברים, לרוב מכבדים לבסוף את רצון המשפחה ולא את רצונו של מי שחתם על כרטיס אד"י. למה ינהגו אחרת במקרה של זרע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, חשבתי שמדברים על העניין העקרוני בקטע הזה. אני אישית לא ממש חוששת שישאבו את זרעי...ולגבי הנפטר - הבנתי שהכל תמכו במהלך, אבל סביר להניח שלא הזדמן להם לשאול אותו על כך בחייו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. איזה זכויות יש לי לאחר מותי, אם אני כבר לא "אני" אלא עצם דומם? כיצד אשמיע את קולי ואתנגד אם אני, כאדם חי, כבר לא קיים אלא נשארה ממני רק גופה דוממת? מה שאת (אני מניח שאת אישה, כיוון שכתבת "לו הייתי גבר") קוראת "זכות חברתית" אינו אלא מוסכמה חברתית של הסכמה למלא את מה שהובע כרצון האדם לפני מותו או את רצונם של מי שמוגדרים יורשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, מדובר בזכויות של ה*חיים*. זכותי (לפחות, כך הייתי רוצה להאמין) לדעת, שאם הצהרתי על רצונות מסוימים לגבי מה שייעשה/לא ייעשה בגופי או ברכושי לאחר מותי - הרי שהם ימולאו. (ושוב, אני מדברת על השלווה שזה מאפשר לי *בחיי*, לא לאחר מותי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין למה את קוראת לדבר הזה ''זכות'', מהטעמים שפרטתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא סגורה עם עצמי מהם ה''טעמים שפירטת'', אבל אם כוונתך לכך של''גופה'' אין זכויות, אז אני מסכימה, רק ש''זכותי'' כאדם חי לדעת שיכבדו את רצוני לאחר מותי. ומכאן נגזרות שדכויות המת, שרק אם מקיימים אותן - אוכל לדעת שזכויותיי שלי אמורות להישמר לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין איך אפשר להתייחס לידיעה (או לרצון לידיעה) שיכבדו את רצונך לאחר מותך כ''זכות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על ה search for happiness? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בעד. מה השאלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור זכות שכחלק ממנה מגיעה לי קודם כל שלוות נפש מינימלית, שלשמה אני זקוקה לאותו כיבוד זכויות שלאחר מותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מניחה את המבוקש (שיש לך זכויות לאחר מותך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, התכוונתי, כמובן, שיכבדו את *רצוני* לאחר מותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בעיה. אני מבטיח לך שאם אחרי מותך תביעי את רצונך (ואם אני עדיין אהיה כאן), אעשה הכל על מנת למלאו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיכבדו אחרי מותי את הרצון שהבעתי בחיי. (למקרה שלא קלטת את זה קודם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קלטתי, קלטתי, אני סתם מתלוצץ. אני לא יודע מה איתך, אני בכל אופן מביע במהלך חיי רצונות רבים, שונים, ולפעמים אפילו סותרים. משום מה נראה לי שצפויה אכזבה רבתי לאלו המתכננים שלא למלא את רצונותי לאחר מותי ולהפיק חשמל מגנרטור אשר יונע מהתהפכויותי בקבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם כך אינני יכולה להחזיר לך את ההצעה שהצעת לי: אני ממש לא מתמצאת בגנרטורים. מאיד'ך גיסא, כל הסיכויים שלא אהיה כאן בשביל זה. (בכל מקרה, תודה:)) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על זכויות יוצרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי כל מיני דעות על זכויות יוצרים. אתה יכול לשאול שאלה ספציפית יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהשאלה כאן ברורה: האם ברגע שאדם מת, פוקעים גם זכויות היוצרים על יצירותיו? אני מתאר לעצמי שאפשר לנטפק את האנלוגיה (כמו שדורון עושה למטה) , אבל בגדול, אם לאדם מת אין זכויות על ה*זרע* שלו, למה שיהיו לו זכויות על היצירות שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לא ניטפוק, זוהי מהות העיניין. אם לאדם מת אין זכויות על ה*זרע* שלו, למה שיהיו לו זכויות על הרכוש שלו? ובכן, אין לו. יש ליורשיו. לפעמים מתחשבים בבקשתו המפורשת (אם היתה כזאת) מי יהיו יורשיו, או מה לעשות ברכושו לאחר מותו. לא תמיד, ודאי לא כאשר אין תעוד מוכח מה היה רצונו. לגבי כורסת הטלוויזיה שלו כמו גם לגבי זרעו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן עניין אחר. הרעיון שהכסא "שלך" אינו שלך יותר לאחר מותך הוא רעיון ידוע ומקובל. מושג הצוואה נועד לטפל במיקרים שהמת רוצה להותיר הוראות ספציפיות לאחר מותו, אחרת מקובל לחלק את הרכוש על פי כללים פחות או יותר ידועים ( ליורשים וכולי). כנ"ל לגבי זכויות יוצרים, שכמו שאמרת נכון, מהוות חלק מרכוש האדם. בעניין הזרע ( או אולי הדנ"א בעוד כמה עשורים) *אין* היום נורמה של הצהרה מראש, מכל מיני סיבות, העיקרית היא שעד לא מזמן הנושא פשוט לא היה רלוונטי באופן טכני. אי לכך, הייתי מצפה באופן טבעי שבית המשפט ( והחברה בכלל) יצאו מתוך הנחה שזה שהאדם לא הצהיר מפורשות על איסור השימוש, *לא* נובע מתוך זה שהאדם מבין שללא הצהרה מפורשת זרעו ינתן באופן שרירותי, אלא פשוט מכיוון שהנושא הזה אינו נושא ידוע היטב. האדם *אינו* מצפה לכך שכשימות זרעו יהווה חלק מהירושה שלו, ולכן יש להניח כמחדל שהוא *אינו* מוכן שישתמשו בו לאחר מותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להניח כמחדל שהוא *אינו* מוכן שישתמשו בו לאחר מותו (או למה להניח כמחדל שהוא מוכן שישתמשו בו לאחר מותו) ולא להניח שהוא אדיש לגבי אפשרות השימוש בזרע לאחר מותו? אבל מה שמשמעותי יותר הוא שרצונו של המנוח, כפי שהובע מפורשות על ידו עוד בחייו, או כפי שמסיקים אותו אלה שהכירוהו בחייו, אינו הגורם היחיד (אם כי הוא בהחלט משמעותי, בתנאי שהוא אכן ידוע) בשאלה מה יעשה לאחר המוות. לא בנוגע לחלוקת הרכוש, לא בנוגע לטקס האשכבה, לא בנוגע לתרומת אברים, ובאותה מידה גם לא נוגע בשאיבת זרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בדיוק מניח שהוא לא *מוכן* שיעשו משהו, אלא שהוא לא *מצפה* שינהגו באופן שונה ממה שהוא מכיר. כלומר, אם מדובר בחידוש, ההנחה היא שהאדם לא ידע על קיום החידוש. מה זאת אומרת "רצונו של המנוח [...] אינו הגורם היחיד[...] בנוגע לחלוקת הרכוש"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, אנו מניחים שהאדם לא ידע על קיום החידוש, או לא חשב על כך. עכשיו, נניח שאנחנו מקסימליסטים בנוגע לכיבוד רצון המת. אז אפשר לשאול מה סביר להניח שהוא היה רוצה אילו הוא כן היה יודע על קיום החידוש, וחושב על כך. משום מה יש כאן הנחה שברירת המחדל היא שהוא לא היה רוצה שזרעו יישאב. האמנם? האם המתדיינים כאן לא מושפעים אולי מריבוי הסיפורים על אבות בעל כורחם? רצים כאן משפטי איום כאילו מדובר על "כל דכפין ייתי וישאב". אבל הרי לא כך; המקרים שמדובר בהם הוא שמדובר בזוג נשוי, אוהב1, שהבעל היה שותף לרצונה של אשתו בילד משותף1. עכשיו, אם אני מנסה לדמיין את ההרגשה של גבר מצוי כשהוא חושב על האפשרות של מותו הפתאומי, נדמה לי שרובם דווקא היו *שמחים* שמזרעם יהיה ילד - אם לא כמצבה לעצמם, אז כמשהו מהם שיישאר לעתיד, לאשה ולַעולם. כמובן - בתנאי שהאלמנה רוצה בילד הזה, אבל אנו כבר יודעים שהתנאי הזה מתקיים. אני לא מאוד בטוח בזה - מכל מיני סיבות אני מנסה לדמיין אחרים ולא מדבר על עצמי (בעיקר, אני לא בטוח שאני מאוד מייצג). בכלופן, זו האינטואיציה שלי. לפי מה שאומרים כאן, אפשר להיות מופתעים קצת מתמיכתם של הורי המת במהלך - אבל לי זה דווקא נראה מאוד טבעי. אני מנחש שרוב ההורים במצבם היו תומכים. And when I die, and when I'm gone 1 אפשר להניח, בהיעדר מידע אחר.
There'll be one child born in this world to carry on. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם להמשיך את הרעיון - האלמונית למעלה הביעה קצת זעזוע וקצת גועל מן הסיפור. ואילו אני, לפחות אחרי קצת עיכול, רואה בו סיפור יפה: עיקרו הוא טרגדיה, כמובן (מותו הפתאומי של הבעל), אבל הטוויסט שבו (שהביא אותו לדיון באייל) מביא נחמה קטנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני אכן יודעים ( במובן של סמיילי, לא במובן של גדי) שהאדם היה מקבל את החידוש, אני נוטה להסכים איתך, אבל המצב של ''מכיוון שהוא לא אמר כלום לפני מותו, בית המשפט יכול להניח שלא היה איכפת לו'' לא מקובל עלי, להיפך, בית המשפט צריך להניח ש ''מכיוון שהוא לא אמר כלום לפני מותו, צריך לפעול כמו המוסכמות המקובלות לפני החידוש''. אני מודה שאני לא סגור על זה. הצליחו לבלבל אותי פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאני פחות או יותר מסכים עם מה שדורון כתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים הן זכויות כמו שהדרקון מקומודו הוא מלפפון. (תגובה 108649) זכויות יוצרים הן רכוש, וככזה הן חלק מהעזבון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |