 |
אני חושב שרק למעטים יש תחושה של התערבות מכרעת המצילה חיים. לכירורגים, לרופאי חדרי מיון או צוותי הצלה.
מה שנורא בכל העניין שבהרבה מקרים הם לא מצילים. המציאות הקשה שנתקלתי בה (כמבקר בלבד, ורופאים צריכים להתמודד איתה כל יום) היא שחולים מתייסרים ומתים.
אני זוכר מקרה מסויים שקרה בתקופה שליוויתי את אבי שעבר ניתוח קשה. בחדר הסמוך אושפז חולה סרטן שהגיע לסוף דרכו. למרות שקיבל חומר הרדמה או טישטוש דרך עירוי, האיש סבל יסורים קשים ונאנח וגנח בלי הרף. בניו קראו פרקי תהילים ליד מיטתו. בזמן ביקורי הרופאים רובם היו מעדיפים לא להכנס לחדר עצמו, והזדנבו מסף הדלת והחוצה. אני זוכר שבשעה שישבתי ליד מיטת אבי, מעי היו מתהפכים לשמע היסורים הבלתי פוסקים מהחדר הסמוך. למזלי לא הייתי במקום כשהאיש נפטר.
אותם רופאים המועסקים באותן מחלקות קריטיות, עוסקים אמנם בהצלת חיים. החוויה היום יומית שלהם היא קשה. הרוב עוסקים באיבחון, הפניה לבדיקות או לרופאים אחרים וכתיבת מירשמים או חוות דעת. אין ספק שזאת עבודה חשובה ואחראית ביותר, אבל היא שיגרתית וקשה לי להאמין שהרופא _חש_ שהוא מציל חיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש