בתשובה להעלמה עפרונית, 07/07/05 1:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"לשלוח מודעה בפקס לאוניברסיטאות בפורטו-ריקו" - נו, זו בדיוק הטענה מקודם שהסכמת שאין לך גיבוי עבורה. אוניברסיטאות בפורטו-ריקו מנויות על כל העיתונים החשובים, והחוקרים שלהן קוראים את ה-Call for Papers המתפרסמים ברשת ובכתובים כמו כל אחד אחר. אף אחת לא עורכת "במקרה" איזה מחקר מעניין בלי לספר לאף אחד ובלי לנסות כל הזמן להתקבל לאיזה כנס ולדבר עליו, וצריכה שמישהו יבוא ויחפש אותה מיוזמתו. אני חושב שהמקום בו את סבורה שהבעייה נמצאת הוא לא המקום הנכון. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת, אם הייתי מדען/ית פורטוריקנית אולי הייתי חושבת שאין לי סיכוי שמאמר שלי יתפרסם בעיתונים האמריקאים (?) הנחשבים. אחרי הכל, הם העיתונים הכי נחשבים, ואני, מה אני? כולה מדענית מפורטוריקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש-ממש לא עובד ככה. אין שום חשיבות ל"עיתונים אמריקאים"; יש עיתונים נחשבים, ומי שרוצה להצליח וחושב שהוא טוב, שולח אליהם - לא מוציאים להורג על דחיית מאמר. אולי זה אחרת במדעי-החברה, לא יודע, אבל במדעי-הטבע+מתמטיקה, כשמישהו עושה עבודה טובה, הוא יודע שהיא טובה, והוא יודע שמי שיסתכל עליה ידע שהיא טובה, ואם הוא כבר טרח ונהייה דוקטורנט או מרצה הוא לא יתבייש לשלוח מאמר לעיתון טוב. מאוד סביר שיש לנער פורטו-ריקני סיכוי הרבה יותר נמוך להפוך למדען בעל שם מאשר בן-גילו בקליפורניה. זו באמת בעייה, אבל הפתרון מצוי בבתי-הספר בפורטו-ריקו, לא בחדר העורכים של Nature. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם אתה אומר אתה בטח יודע יותר טוב. אני לא מומחית גדולה לענייני אקדמיה, אבל אני כן יודעת שהרבה פעמים אנשים לא יודעים שהם טובים מספיק וצריכים מישהו שיגיד להם שאולי במקרה הם כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון מאוד. הגיל הקריטי לדברים האלה הוא 5-13, בערך. יש בפירוש אנשים שלא מאמינים שיש להם סיכוי בכלל *ללמוד* יחסות כללית ולתרום משהו בתחום, וחלק (קטן) מהם טועה. זה בהחלט יכול לנבוע מכך שהן נשים, פורטו-ריקנים או _________. זה חבל, ובזה יש להילחם1. את מפנה את תשומת-הלב לשלב שבו הם כבר למדו יחסות-כללית, וכבר חקרו ופתרו איזו בעייה, ועכשיו פתאום תוקף אותם החשש שמא עורכי העיתון החשוב ילעגו להם כי הם _______, ואת רוצה שעורכי העיתון ילכו ויחפשו אותם ויגידו להם שזה בסדר ושהם טובים מספיק. בחיי שזה לא עובד ככה. 1 תיכף יבואו התש"חים ויסבירו שאני שודד-דרכים שרק מחפש עוד תירוצים לגזל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני באמת צריכה ללמוד במקום לנהל דיונים על אנשים אחרים באקדמיה, אבל לא חשוב) אתה כל הזמן חוזר למדעים המדוייקים באקדמיה, בעוד אני מתייחסת לספקטרום רחב בהרבה של מקרים. בשביל שאנשים ידעו שהם טובים, הם צריכים להשוות את עצמם לאחרים. (יחסיות, לא?) בשביל שתוכל להשוות את עצמך לאחרים אתה צריך שני דברים: 1. לדעת מה שווים האחרים 2. לראות באיזה נקודות אתה משיק להם או שונה מהם. בשביל זה אתה צריך שיהיו לך הכלים למדוד אותם. יכול להיות שבמדעי הטבע זה קל יותר. אין לי מושג. אבל לא מדובר בחשש שילעגו לך, או שאתה סתם חסר בטחון אלא יותר מזה. אם אין אף אחד שדומה לך בתחום בו אתה לוקח חלק, יהיה לך הרבה הרבה יותר קשה לבדוק איך אתה שווה *בהשוואה למה שצריך*. כלומר, אם אני לא מכירה אף אחד שמביים סרטים, אני לא אדע אף פעם אילו כישורים נדרשים לשם כך. ספילברג רחוק מדי ובלתי מושג, וכשמראים בגיא-פינס תוכניות על סרטים, טוב, הוליווד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל מספיק שאכיר באופן אישי במאי אחד, מישהו שאני אדע באמת מה הוא שווה (אולי לא כל כך הרבה כמו שזה נראה מרחוק) ושיסביר לי שגם הוא חצי מהזמן מרגיש שהדברים נעשים בלי שליטה שלו, ושהוא התחיל בדיוק כמוני בלי שידע בדיוק מה ואיך, אז אולי התחושה הזו ש"זה בלתי אפשרי אז למה בכלל לנסות" תהיה פחות משמעותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, זה לא פייר. הנה ככה התחלת בתגובה 314714: "הנקודה שלי היא אחרת - הגדרתם מה הרמה שאתם דורשים. אחלה. עכשיו תבדקו, האם במקרה יצא שיש לכם רק מרצים שהם חשטפים-מכוכבים? אם כן, אז (לפי הגישה שלי) יהיה נחמד אם מארגני הכנס יחפשו חשטפים-מנוצים שעונים לאותן הדרישות בדיוק." את דיברת על אקדמיה וכנסים, לא אני. כל מה שכתבת כאן (בתגובה האחרונה) נכון, אבל לא לגמרי ברור לי איך זה קשור. אם "ספילברג רחוק ובלתי-מושג", אז עכשיו זה אפילו לא יעזור אם תהיה אישה כוכבת בפיסיקה, את רוצה לדאוג שיהיו נשים-פיסיקאיות בכל שכונה כדי שהילדות בסביבה ידעו מה הכישורים הנדרשים? איך היית רוצה לדאוג לזה, ו(שוב) מה יכולים לעשות בנידון מארגני הכנסים או עורכי העיתונים הנחשבים? (לא חייבים לענות עכשיו, ללמוד זה יותר טוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שיש סיכוי שהחוסר בטחון הזה יקרה פחות במדעים המדוייקים מאשר בתחומים אחרים. ואני אתן עכשיו דוגמה פשטנית להחריד כדי להמחיש את הכוונה (ואת, בעזרת הדמיון, תעבירי אותה הרבה רמות הלאה) : מי שיודע ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, לא צריך שיאשרו לו שהוא "טוב", ושהוא "צודק", כמו מי שמנתח איזו תיאוריה בפסיכולוגיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לתקן את עצמי. גם סטודנטים באוניברסיטה צריכים לפעמים עידוד וחיזוק אמונתם ביכולתם. עם זאת, לדעתי, מי שהגיע ללמוד באוניברסיטה כבר עבר את רוב המכשולים הניצבים בפני אלה שהם באמת מעוטי-סיכוי מלכתחילה. כמו כן, מי שיכול לעזור לסטודנט חסר-בטחון הם מי שמצויים בסביבתו המיידית. אחרי שהסטודנט כבר הפך לחוקר והתחיל לגלות תגליות, אני חושב שזה מאוד מאוד לא סביר שהוא לא יפרסם כי ערוצי הפרסום לא נגישים לו, או כי הוא מתבייש במשהו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |