בתשובה לטלי וישנה, 06/07/05 23:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא מה שאמרתי, ואת יודעת שלא זה מה שאמרתי. לחפש מישהו, ולקבל אותו *אם* הוא יעמוד בדרישות, זה לא כמו לומר "אנחנו רוצים מישהו בכוח" או לחילופין "אם מישהו לא מציע את עצמו זו בעיה שלו". לדעתי, וללא ספק לא לדעתך, אם באופן קבוע קבוצה שלמה לא מציעה את עצמה, זו בעיה של כולנו. לא רק של מי ששייך לקבוצה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"באופן קבוע קבוצה שלמה לא מציעה את עצמה" - הבה נרד שנייה מהחשטפים, ונחזור לאנושות המשעממת. איזו קבוצה שלמה לא מציעה את עצמה? נשים? איפה, מתי, למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבינה גדולה בכנסים מדעיים אני לא. רק מקישה להם מנושאים אחרים שאני מכירה: כשהייתי בשמינית, היה נורא ברור לכולנו שאנחנו יוצאים לשנת שירות. לא כי היינו אנשים טובים יותר או ערכיים יותר, פשוט כי נחשפנו לנושא הזה מגיל צעיר. באופן די מובהק, (לפחות אנקדוטלי) יצא לי לפגוש הרבה פחות אנשים מאזורים מסויימים. לא כי תל אביבים "טובים פחות", אלא כי בבתי ספר עירוניים (כך נדמה לי) מדברים פחות על הנושא. כשאתה לא מוקף באנשים שברור להם שזו אופציה, כשלא מדברים איתך על אפשרויות שונות ומשונות, הרבה יותר קשה ליזום לבד ולעשות את הצעד הראשון. זו בדיוק הסיבה, שכשאני הייתי בשנת השירות, בתל אביב, העליתי את הנושא בפני כל שמיניסט שיצא לי לפגוש. שידעו שזו אופציה קיימת, גם אם אחר כך הם מגלים שלא מתאים להם. בצבא נתקלתי בסיפור ההפוך. הגעתי ליחידה שרובה הגדול גר באזור גוש-דן. כשהרמתי גבה, אמר לי אחד מהמפקדים: "מה את רוצה? אנחנו לא בודקים מאיפה אתם מגיעים". שזה נכון. והייתי מאד נעלבת אם הייתי מגלה שאני שם על תקן "הבחורה הפריפריאלית", אבל העניין הוא, שרבים מאלו ששירתו איתי *ביקשו לעבור מיונים* ושלחו מכתבים, והתאמצו בשביל להגיע לשם. לי אפילו לא עברה ליד קצה הריס המחשבה שאולי אני יכולה להתאים. פשוט כי לא הייתי מודעת לאפשרות. הרי הכל קומבינות, וקשרים, ובכלל. יצא לי לדבר עם לפחות שלושה אנשים צעירים ממני שלא ידעו בכלל כמה פשוט להגיע למבחנים - רק צריך לשלוח מכתב בקשה. מודעות, זה הכל. משם והלאה זה כל אחד והיכולת שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, וזה בדיוק הפתרון של טלי. לחנך ילדים וילדות, נערים ונערות להכיר את האופציות - מדעי-הטבע, מדעי-הרוח, תל-אביב, פריפריה, חיות, חשטפים - זה רצוי וחשוב. לדחוק במארגני-כנסים, או במאיישי-משרות-אקדמיות, ''לעשות משהו'' - זה פתרון רע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן נקודת המחלוקת. כי להסכים שצריכה להיות נקודת התחלה שווה זה טוב ויפה, אבל מאד ערטילאי. להכניס את הראשונים, זה בדיוק הדבר ש, לטעמי, ייתן את האמונה לאחרים מאותו הסוג שגם הם יכולים. מודלים לחיקוי לפעמים יכולים להשפיע הרבה הרבה יותר ולחנך במובן מסויים גם אם אינם מכוונים לכך, יותר מאשר אלו שמוגדרים כמחנכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. חינוך (ומתן תנאים שווים) בעיני דבר מאוד פרקטי ולא ערטילאי. את בעצמך תארת את זה בתגובות הקודמות שלך בנוגע לשירות הלאומי. 2. להכניס את הראשונים עשוי לעשות שירות רע מאוד לבאים אחרי. (מסיבות שכבר פירטתי למעלה). 3. אנשים שהוכנסו כי "צריך" לא יכולים להיות מודלים טובים לחיקוי. אנשים שבאמת הגיעו - כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שנת שירות. בחייאת, ממך ציפיתי ליותר... (; 2-3. לחפש ראשונים *שמתאימים* - לא רואה איך זה עושה שירות רע לבאים אחריהם. שוב, _לא להוריד את הרמה_. זה לא נגזרת הכרחית של "בואו ונחפש אנשים ראויים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. וואלה. סימן שהגיע הזמן ללכת לישון. 2. אני מעדיפה לדחוף מתאימים להציע את עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. לדחוף, כלומר, כן לבצע פעילות אקטיבית כלשהי ולא לצפות שדברים יקרו מעצמם. אז שיהיה לדחוף ולא למשוך. חשובה התוצאה, לא הדרך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מודלים לחיקוי" - בטח. אם תהיה אישה מתמטיקאית סופרסטארית כמו אנדרו ויילס, זה מאוד יכול להשפיע על בחירותיה של עלמה צעירה (סתם אחת...). אבל פה את נהיית ערטילאית: איך מייצרים כזו סופרסטארית כשהיא אינה בנמצא? את לא מוכנה (כבר אמרת) שיקבלו לפרסום מאמר שגוי המוכיח את השערת-פרמה רק כי כתבה אותו אישה, את רק רוצה שיותר יתאמצו לחפש נשים שהוכיחו את השערת-פרמה. אבל מדענים בכירים (אפילו אנשי-בטחון בכירים) לא נוצרים כי מחפשים אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקצוענים בכירים לא נוצרים כי מחפשים אותם, נכון. אבל בשביל שבתחום מסויים יהיו בכירים בקודקוד, סטטיסטית צריך שהם יהיו גם בבסיס. זו לא חוכמה לומר "אין מיעוטים* בדירקטוריון כי אין להם את הנסיון הדרוש" אם לא בודקים למה אין למיעוטים הנ"ל את הנסיון הדרוש. *ולא משנה אם מדובר בנשים, ערבים, פריפריאלים וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו...? לייצר את הניסיון הדרוש אצל כולם, זו בדיוק שיטת-טלי נגדה יצאת, בטענה שהוא לא ייווצר אם לא יהיו מודלים-לחיקוי בקודקוד, ולכן צריך לצאת ולחפש אותם. אנחנו מתרוצצים במעגל.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה לא. אני הבנתי שטלי אומרת שצריך להתחיל בחינוך מגיל צעיר. צעיר ממש - בית ספר יסודי, גג תיכון - כדי שאנשים מהמיעוט הרלוונטי1 יראו כמובן מאליו שהם יכולים להכנס לפירמידה ומשם הדרך לפיסגה תהיה סלולה לטובים באמת, גברים או נשים. ואני אומרת משהו אחר - חינוך זה חשוב, אבל אולי פירמידות מסויימות צריכות לפתוח את השער אליהן באופן מודע לאנשים מקבוצות ספיציפיות, כדי שלבאים אחריהם יראה טריוויאלי שהכניסה לפירמידה אפשרית גם עבורם. משם להגיע לפיסגה זה עניין של אחוזי נוכחות בבסיס פחות או יותר. הכוכבים הם תמיד מיעוט, לכן הם נוצצים כל כך. אני לא לגמרי בטוחה שאנחנו מנהלים את הדיון על אותם האנשים - לא אמרתי שצריך לחפש סופרסטארים בכוח. זה גם לא יכול להצליח. אבל לכנס ממוצע לא מגיעים השלושה הכי מבריקים. מגיעים עשרה שהם טובים מאד. לא? 1 לא "נציגי המיעוט" אלא אנשים "מהמיעוט". זה לא אותו הדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגיעים עשרה שהם טובים מאוד, כן, אבל "טובים מאוד" זה לא משהו שאת מגלה על בן-אדם כי הלכת וחיפשת בפריפריה ופתאום מצאת מישהו עם כישרון מופלא לשפות הינדו-אירופיות. "טובים מאוד", בשלב בחיים שאת מדברת עליו, זה כאלה שהם כבר ממילא עמוק בתוך המערכת: את לא יכולה להיות פיזיקאית-חלקיקים טובה, אפילו בינונית, אם את לא עובדת כבר באיזה מכון מחקר, ואז מאמרך יתקבל או לא יתקבל אם הוא טוב או לא טוב, לא כי התאמצו וחיפשו ומצאו אותך קבורה באיזה מרתף ושרויה בחוסר-ביטחון פרסומי. *זאת* הבעייה. ההנחה הבסיסית שלך היא שאפשר באופן אקטיבי "לפתוח את השער" למגזרים שונים בלי להוריד את הרף, ולעשות זאת בראש הפירמידה - בכנסים היוקרתיים, בז'ורנלים הטובים, וכו'. אני פשוט לא מבין איך זה יכול לעבוד בפועל: גם אם העורך של Annals of Mathematics ירצה נורא נורא למצוא לגיליון הבא של העיתון עוד מאמר כתוב בידי אישה, או פורטו-ריקני, או הומוסקסואל - מה הוא יעשה בנידון, בדיוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שצריך לפתוח את השער אל ראש הפירמידה. אמרתי שצריך לפתוח את השער כדי *להכנס* לפירמידה. (אם העורך רוצה מאמר של פורטוריקני, הוא יכול לשלוח מודעה בפקס לאוניברסיטאות בפורטו-ריקו. אם הוא רוצה מאמר של אישה, הוא יכול *לברר ולבדוק* במכוני המחקר הנחשבים אם במקרה מישהי עורכת שם איזה מחקר מעניין בימים אלו. יכול להיות שאנשים שנמצאים במערכת כזו עושים את זה לבד. אני לא מכירה מערכות כאלו בשביל לדעת. אני מכירה מערכות אחרות, שהן, מן הסתם, מתייחסות לאנשים בשלב יותר מוקדם של החיים שלהם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לשלוח מודעה בפקס לאוניברסיטאות בפורטו-ריקו" - נו, זו בדיוק הטענה מקודם שהסכמת שאין לך גיבוי עבורה. אוניברסיטאות בפורטו-ריקו מנויות על כל העיתונים החשובים, והחוקרים שלהן קוראים את ה-Call for Papers המתפרסמים ברשת ובכתובים כמו כל אחד אחר. אף אחת לא עורכת "במקרה" איזה מחקר מעניין בלי לספר לאף אחד ובלי לנסות כל הזמן להתקבל לאיזה כנס ולדבר עליו, וצריכה שמישהו יבוא ויחפש אותה מיוזמתו. אני חושב שהמקום בו את סבורה שהבעייה נמצאת הוא לא המקום הנכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת, אם הייתי מדען/ית פורטוריקנית אולי הייתי חושבת שאין לי סיכוי שמאמר שלי יתפרסם בעיתונים האמריקאים (?) הנחשבים. אחרי הכל, הם העיתונים הכי נחשבים, ואני, מה אני? כולה מדענית מפורטוריקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש-ממש לא עובד ככה. אין שום חשיבות ל"עיתונים אמריקאים"; יש עיתונים נחשבים, ומי שרוצה להצליח וחושב שהוא טוב, שולח אליהם - לא מוציאים להורג על דחיית מאמר. אולי זה אחרת במדעי-החברה, לא יודע, אבל במדעי-הטבע+מתמטיקה, כשמישהו עושה עבודה טובה, הוא יודע שהיא טובה, והוא יודע שמי שיסתכל עליה ידע שהיא טובה, ואם הוא כבר טרח ונהייה דוקטורנט או מרצה הוא לא יתבייש לשלוח מאמר לעיתון טוב. מאוד סביר שיש לנער פורטו-ריקני סיכוי הרבה יותר נמוך להפוך למדען בעל שם מאשר בן-גילו בקליפורניה. זו באמת בעייה, אבל הפתרון מצוי בבתי-הספר בפורטו-ריקו, לא בחדר העורכים של Nature. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם אתה אומר אתה בטח יודע יותר טוב. אני לא מומחית גדולה לענייני אקדמיה, אבל אני כן יודעת שהרבה פעמים אנשים לא יודעים שהם טובים מספיק וצריכים מישהו שיגיד להם שאולי במקרה הם כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון מאוד. הגיל הקריטי לדברים האלה הוא 5-13, בערך. יש בפירוש אנשים שלא מאמינים שיש להם סיכוי בכלל *ללמוד* יחסות כללית ולתרום משהו בתחום, וחלק (קטן) מהם טועה. זה בהחלט יכול לנבוע מכך שהן נשים, פורטו-ריקנים או _________. זה חבל, ובזה יש להילחם1. את מפנה את תשומת-הלב לשלב שבו הם כבר למדו יחסות-כללית, וכבר חקרו ופתרו איזו בעייה, ועכשיו פתאום תוקף אותם החשש שמא עורכי העיתון החשוב ילעגו להם כי הם _______, ואת רוצה שעורכי העיתון ילכו ויחפשו אותם ויגידו להם שזה בסדר ושהם טובים מספיק. בחיי שזה לא עובד ככה. 1 תיכף יבואו התש"חים ויסבירו שאני שודד-דרכים שרק מחפש עוד תירוצים לגזל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני באמת צריכה ללמוד במקום לנהל דיונים על אנשים אחרים באקדמיה, אבל לא חשוב) אתה כל הזמן חוזר למדעים המדוייקים באקדמיה, בעוד אני מתייחסת לספקטרום רחב בהרבה של מקרים. בשביל שאנשים ידעו שהם טובים, הם צריכים להשוות את עצמם לאחרים. (יחסיות, לא?) בשביל שתוכל להשוות את עצמך לאחרים אתה צריך שני דברים: 1. לדעת מה שווים האחרים 2. לראות באיזה נקודות אתה משיק להם או שונה מהם. בשביל זה אתה צריך שיהיו לך הכלים למדוד אותם. יכול להיות שבמדעי הטבע זה קל יותר. אין לי מושג. אבל לא מדובר בחשש שילעגו לך, או שאתה סתם חסר בטחון אלא יותר מזה. אם אין אף אחד שדומה לך בתחום בו אתה לוקח חלק, יהיה לך הרבה הרבה יותר קשה לבדוק איך אתה שווה *בהשוואה למה שצריך*. כלומר, אם אני לא מכירה אף אחד שמביים סרטים, אני לא אדע אף פעם אילו כישורים נדרשים לשם כך. ספילברג רחוק מדי ובלתי מושג, וכשמראים בגיא-פינס תוכניות על סרטים, טוב, הוליווד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל מספיק שאכיר באופן אישי במאי אחד, מישהו שאני אדע באמת מה הוא שווה (אולי לא כל כך הרבה כמו שזה נראה מרחוק) ושיסביר לי שגם הוא חצי מהזמן מרגיש שהדברים נעשים בלי שליטה שלו, ושהוא התחיל בדיוק כמוני בלי שידע בדיוק מה ואיך, אז אולי התחושה הזו ש"זה בלתי אפשרי אז למה בכלל לנסות" תהיה פחות משמעותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, זה לא פייר. הנה ככה התחלת בתגובה 314714: "הנקודה שלי היא אחרת - הגדרתם מה הרמה שאתם דורשים. אחלה. עכשיו תבדקו, האם במקרה יצא שיש לכם רק מרצים שהם חשטפים-מכוכבים? אם כן, אז (לפי הגישה שלי) יהיה נחמד אם מארגני הכנס יחפשו חשטפים-מנוצים שעונים לאותן הדרישות בדיוק." את דיברת על אקדמיה וכנסים, לא אני. כל מה שכתבת כאן (בתגובה האחרונה) נכון, אבל לא לגמרי ברור לי איך זה קשור. אם "ספילברג רחוק ובלתי-מושג", אז עכשיו זה אפילו לא יעזור אם תהיה אישה כוכבת בפיסיקה, את רוצה לדאוג שיהיו נשים-פיסיקאיות בכל שכונה כדי שהילדות בסביבה ידעו מה הכישורים הנדרשים? איך היית רוצה לדאוג לזה, ו(שוב) מה יכולים לעשות בנידון מארגני הכנסים או עורכי העיתונים הנחשבים? (לא חייבים לענות עכשיו, ללמוד זה יותר טוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שיש סיכוי שהחוסר בטחון הזה יקרה פחות במדעים המדוייקים מאשר בתחומים אחרים. ואני אתן עכשיו דוגמה פשטנית להחריד כדי להמחיש את הכוונה (ואת, בעזרת הדמיון, תעבירי אותה הרבה רמות הלאה) : מי שיודע ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, לא צריך שיאשרו לו שהוא "טוב", ושהוא "צודק", כמו מי שמנתח איזו תיאוריה בפסיכולוגיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לתקן את עצמי. גם סטודנטים באוניברסיטה צריכים לפעמים עידוד וחיזוק אמונתם ביכולתם. עם זאת, לדעתי, מי שהגיע ללמוד באוניברסיטה כבר עבר את רוב המכשולים הניצבים בפני אלה שהם באמת מעוטי-סיכוי מלכתחילה. כמו כן, מי שיכול לעזור לסטודנט חסר-בטחון הם מי שמצויים בסביבתו המיידית. אחרי שהסטודנט כבר הפך לחוקר והתחיל לגלות תגליות, אני חושב שזה מאוד מאוד לא סביר שהוא לא יפרסם כי ערוצי הפרסום לא נגישים לו, או כי הוא מתבייש במשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה איזה הודי גאון במתמטיקה שהתגלה פחות או יותר במקרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו דוגמא טובה: ה"מקרה" היה שהוא שלח קצת מתגליותיו לכמה מתמטיקאים בכירים, ואמנם שניים לא טרחו לקרוא אבל השלישי כן. למרבה השמחה ההודיות של הכותב לא הפריעה להארדי בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתם שניכם (אתה ועפרונית) מדברים על אפליה מבנית. אם יש כזו, צריך לפתור אותה בכלים מבניים, לא? אני לא בטוחה שהפתרון נעוץ דווקא בעידוד פסיכולוגי של המופלים, כפי שעפרונית טוענת, אבל עידוד כלשהו לא יזיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אפילו לא בטוחה שמדובר בחיזוק. די בזה שלא יהיה זלזול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני שאין לי מושג מה זו אפליה מבנית, ומה הם כלים מבניים. אם יש אפליה, אני בעד לעזור ולחסל אותה; הויכוח, נדמה לי, הוא רק על השיטה. שום עידוד לא יזיק, השאלה היא אם העול לעודד מוטל על מארגני כנסים מדעיים ועורכי עיתונים. העלמה הציגה עמדה לפיה הם רק צריכים להתאמץ יותר למצוא (נשים, נגיד) בעלות כישורים ראויים להתפרסם או להציג בכנס, ואני ניסיתי לטעון שזה מאוד לא מתאים למבנה של המערכת, זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מתאים למבנה של המערכת - אולי מפני שהאפליה מבנית? :-) (לא הבנתי אם אתה אומר ברצינות או בציניות שאין לך מושג מה זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו היתה כוונת המשפט, והתשובה: לא. אין במבנה של Call for Papers כל אפליה כנגד נשים (או פורטו-ריקנים). (ברצינות, כלומר אני יכול לנחש, אבל את השתמשת בביטויים כאילו יש להם איזו משמעות מקצועית. אם לא, סליחה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ז"א משמעות מקצועית? אלה ביטויים שלא אני המצאתי. מונחים מקובלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שאני לא נתקלתי במונחים המקובלים האלה... אבל אני מניח שאני מבין למה הם מתייחסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ויילס הוא סופרסטאר? איך זה מתבטא? אמנם כתבו עליו ספר, אבל אני לא יודע מה, אם בכלל, הרעש סביבו בעולם המדעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון הוא לא על הרעש בעולם המדעי. ויילס זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת (כולל תכנית טלוויזיה של ה-BBC, מאורע נדיר ביותר עבור מתמטיקאי), וייתכן שעקב זאת הוא ישמש מודל לחיקוי עבור (נגיד) נערים בריטיים ג'ינג'ים וחסרי בטחון. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |