|
אני מקבל ממך את הרושם שאתה חושב שאני מתווכח לשם הוויכוח, או שאני חושב שאתה מתווכח לשם הוויכוח, ולא כך היא.
ראשית, אני מודה לך על הקישור, אני מסכים שהוא מסכם את הדיון בצורה לא רעה בכלל.
התחושה שלי היא שיש פוליטיקאים שמגזימים ברטוריקה שלהם את גודל האיום המצרי ומציירים את היחסים עם מצרים ככישלון אחד גדול. אני לא סבור שהיחסים עם מצרים הם הצלחה גדולה, ואין לי מחלוקת על כך שההסתה בעיתונות המצרית (בעיקר עיתונות האופוזיציה, אגב) נגד ישראל היא פרועה למדי, אבל טענתי היא שאי אפשר להתעלם מ-25 שנות שקט בהם עמדה מצרים בהתחיבויותיה כלפי מדינת ישראל, למשל במכירת נפט. בל נשכח שבמצרים יש הניזונים מאותם תופי מלחמה (ע"ע המלצתו של אביגדור ליברמן להפציץ את סכר אסואן).
לו הייתי גנרל מצרי שנדרש לתכנן את מדיניות ההגנה של מצרים ולשרטט את מפת האיומים, המסקנה הבסיסית ביותר שהייתי מגיע אליה היא שמדינת ישראל ולוב הן שתי מדינות האיום שיש להערך מפניהן, כיוון שסודן אינה מהווה איום צבאי רציני. ויתרה מזאת - צה"ל מצויד ומאומן טוב יותר מצבא לוב, כך שהוא מהווה את היריב העיקרי שיש להערך מפניו.
אז למה כשאנחנו עושים הערכות צבאיות בישראל זה בסדר להסתכל על מצרים כאיום, אבל משום מה, כשדנים במדיניות ההגנה של מצרים, פתאום זה לא בסדר להסתכל על ישראל כאיום?
|
|