 |
אפשר לסווג את המתקנים לשלוש קבוצות:
1. מתקנים שנכה (למשל, מרותק לכסא גלגלים) יכול לעלות עליהם בלי בעיה - עם הכסא או בלעדיו.
2. מתקנים שנכה יכול לעלות עליהם לאחר איבזור מתאים של המתקן.
3. מתקנים שגם לאחר איבזור, מסוכן לתת לנכה לעלות עליהם.
לסוג השלישי שייכים למשל מתקנים שדורשים (אפילו בשעת חירום) יכולת להתפנות במהירות; אבל צריך לזכור שגם בבתי קולנוע צריך להתפנות במהירות בשעת שריפה, ובכל זאת מרשים לנכים להכנס אליהם. אני מנחש (על-סמך ביקור במקום עם הילדים לפני כשנה) שמספר המתקנים בקבוצה הזו הוא זניח עד לא קיים. בפארק שעשועים אין מתקנים שבטיחותם תלויה לדוגמא בכח הידיים של המשתתפים. אבל כמובן שאם האחראים על המקום חושבים אחרת, הם יכולים להציב שלטים מתאימים ולהנחות את מפעילי המתקנים, שממילא מסווגים את הבאים לפי גובה וגיל.
במתקנים מהקבוצה הראשונה אין בעיה (אני חושב שאם לוקחים בחשבון את מספר המלווים של קבוצת נכים, כמעט כל המתקנים שייכים לקבוצה הזו).
על המתקנים מן הקבוצה השניה יכולים המנהלים לטעון שהם חסרי תקנה ובעצם שייכים לקבוצה השלישית; זו הדרך ה"כלכלית" - חסכון בהוצאות מיותרות על הנגשה לנכים. זכותי לא להאמין להם. המדינה יכולה (ולדעתי צריכה) לשלוח יד לכיסם הפרטי של בעלי הלונה-פארק, ובניגוד-לכאורה לחופש העיסוק, לכפות עליהם פגיעה במאזן הכלכלי ובתחשיבים הבלתי-תלויים שלהם, בכך שכספם יבוזבז על התקנת אביזרים בלתי נחוצים בעיניהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש