 |
את רשאית לקרוא לי אדם קהה חושים, אבל אני לא מתאבל על מותם של חיילים. זה מצער, נכון, וזה אידיוטי (וזה נכון עוד יותר) אבל זה לא מסעיר או מרגש אותי - בהנחה שאינני מכיר מישהו מן הנופלים. אנשים מתים כל יום. רבים יותר מתים בתאונות דרכים. הם ישראלים לא פחות מהנהרגים בלבנון, והנהרגים בלבנון נהרגים בגלל מעשי שטות גדולים הרבה יותר, ועדיין - אף אחד פה לא מדבר על "הזדהות עם קורבנות תאונות הדרכים". וזאת למרות העובדה שקורבנות תאונות הדרכים הם חלק מהמערכת הבסיסית שלנו. אנו מקבלים שבכל שנה ימותו כחמש מאות בני אדם - פי עשרים מהנהרגים בלבנון - וזה מקובל עלינו, כי הדבר מאפשר לנו מוביליות טובה יותר, יכולת להגיע ממקום למקום במהירות רבה יותר, נוחות רבה יותר. כל זמן שהאנשים שנדרסים או נהרגים בהתנגשויות כלי רכב, זה לא מזיז לנו. לכל היותר, אנו מצקצקים בלשוננו ואומרים שזה נורא. האם אנחנו עושים משהו בקשר לכך? נאדה.
מדוע אני צריך להזדהות יותר עם חייל שנהרג במלחמה אידיוטית ומיותרת מאשר עם נהג שנהרג בתאונה אידיוטית ומיותרת?
ואם נחזור לנושא, הבעיה שלי היא לא עם עצם לימודי השואה. אני לא מציע לבטל אותם. הבעיה שלי היא עם הנחלת הטראומה, עם הפיכת אסון למוטיב מרכזי בתפיסת החיים.
ועם כל הכבוד לאימרה "עם שאין לו עבר, גם לא יהיה לו עתיד", היא מסוג האמרות שאי אפשר להוכיח אותן או להפריכן, וככזו היא חסרת משמעות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש