בתשובה להעלמה עפרונית, 01/08/01 13:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה בשיעורי הלימוד כיום היא שהתלמיד היחיד לו הם נותנים ערך מוסף הוא התלמיד החלש. רק תלמיד מתקשה במיוחד זקוק להסבריה של המורה לתנ''ך, ספרות או הסטוריה על מנת ''לדעת'' את החומר. ''לדעת'' משמעו לזכור בע''פ, לא ''להבין''. דוגמא מצויינת סיפקה העלמה עפרונית באשר לשיעורי התנ''ך, בהם גם אני למדתי מחוברותיו של ישראל חגי ישתבח שמו, מבלי להזדקק לשירותיה של המורה כלל וכלל (לא נהגתי להגיע לשיעורים, ובאלו שכן הופעתי לא הרביתי להקשיב. רוב הכיתה, ד''א, נהגה כמותי). רבותי, לבחינת המגן (מתכונת) בתנ''ך למדתי בדיוק שלושה ימים, שזה יום אחד יותר ממה שלמדתי לבגרות עצמה. אני מניח שבעלי זיכרון חלש או כאלו שהולכים ''על בטוח'' יזדקקו לעוד מס' ימים, אבל העקרון ברור - על מנת לעבור את בחינות הבגרות במקצועות העיוניים כיום אין צורך בזמן הארוך שמקדיש להם משרד החינוך. דרך אגב - כפי שאמרתי, דברי נכונים לכל המקצועות העיוניים, אך ישנם מקרים בהם המורה משכילה להפוך את המקצוע עצמו למעניין יותר מסתם חומר ''יבש'', כמו מורתי לשעבר להסטוריה. מובן שיכולתי לקרוא את החומר לבגרות מספרים בביתי (מה שבכל מקרה עשיתי), אבל לא הייתה חוויה דומה לישיבה בכיתת ההסטוריה ולהקשיב לסיפוריה הפיקנטיים של המורה שנדמה כאילו ממש הייתה שם, אז כשההסטוריה נוצרה לה. וזו מורה טובה, בסופו של דבר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה הנוצרת היא, כפי שכבר ציינתי, ואתה הוספת, שגם כשהמורה מוסיפה פרטים מעניינים וחשובים, או סתם ראייה ביקורתית על אי אילו אירועים, בסופו של דבר אין בכך ולא כלום. כלומר, פרט לעניין שיש או אין לך כתלמיד. ומהיכרות מעמיקה עם תלמידים (בעוונותי, עד לא מזמן הייתי כזו) אני חושבת שזאת לא תהיה הגזמה לומר שמרבית התלמידים _לא_ מתעניינים. העובדה שרוב בתי הספר נמצאים במירוץ אחר מספר הזכאים הגבוה ביותר האפשרי, גורמת לכך שבסופו של דבר לא יהיה הבדל בין תלמיד שהבין, לבין תלמיד שזכר. כנ"ל לגבי מורים. אחד הדברים העצובים ביותר כיום לדעתי, בכל מה שקשור לבתי ספר, זאת העובדה שביה"ס פשוט מנטרל לחלוטין כל מימד של סקרנות, רצון לחקור ואהבת הידע באשר הוא. הכל נכנס לתוך שבלונות קטנות ומרגיזות שיש להתאים אליהם, אחרת... וכהמצב הוא כזה, אין מה להתפלא על הבורות והשטחיות הנפוצות כל כך אצלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא טובה לכך שבתי הספר כיום הם לא יותר מ"בית חרושת לציונים" היא לימודי הפיסיקה שלי בתיכון. למורתי לפיסיקה הייתה מטרה אחת - להעביר אותנו את הבגרות בציון טוב. על מנת להגיע למטרה הזו, היא הרשתה לעצמה ללמד אותנו הרבה יותר טכניקה מאשר תיאוריה. התוצאה: כולנו ידענו את החומר על מנת לעבור את הבגרות. כולנו הוצאנו ציונים טובים מאוד. כולנו לא ידענו תיאוריה פיסיקלית. מזלי שלמדתי בכיתה כל כך אינטיליגנטית, שהיינו יושבים ומבינים את התיאוריה מאחורי הנוסחה בעצמנו. ולא שיש לי טענות למורה - המורה את התיאוריה יודעת טוב מאוד, ואין לה בעיה להעביר אותה - היא פשוט לא צריכה לעשות זאת. היא צריכה להעביר אותנו את הבגרות. רק מאוחר יותר, כשגיליתי את הפיסיקה ברמה האוניברסיטאית, למדתי שפיסיקה זה יותר מ"להציב בנוסחה ולראות מה קורה". רק מאוחר יותר, גיליתי שכל הפרקים שהיינו מדלגים עליהם בספר הלימוד היו פרקי התיאוריה שעסקו בהוכחה דיפרנציאלית ואינטגרלית של החומר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |