בתשובה לאופק, 05/03/00 0:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. יפן הופצצה מאיוו ג'ימה. לשם כך היה צורך לכבוש את האי, תוך ספיגת כ-6000 הרוגים. אם אתה חושב שמטוסים מאירופה יכלו להפציץ את יפן, אולי כדאי שתחשוב שנית. ב. השואה היהודית נוגעת לישראלים, אינני חולק על כך, אלא מתנגד למגמה להמעיט בערכן של אסונות של עמים אחרים, ולפתח תודעה קורבנית. ג. מספר החיילים הנהרגים בלבנון הוא שולי וחסר משמעות במונחים של מדינה שמתיימרת להיות מעצמה אזורית. לשם השוואה, ארה"ב איבדה במלחמת ויאטנאם - המלחמה שבה איבדה את מספר החיילים הנמוך ביותר מאז מלחמת 1812 - 58,000 חיילים. מדינה שרוצה להיות מעצמה אזורית ולכבוש מדינות שכנות, לא יכולה לעשות זאת אם מותם של שבעה חיילים בחודש ממוטט לחלוטין את חוט השדרה שלה. ד. אני מסכים לטענה שכל איש אס.אס. דינו מוות. אני טוען, מעבר לכך, שחלקו של אייכמן בהשמדת היהודים נופח, מפני שהוא היה, פחות היותר, הנאצי היחיד שבן-גוריון הצליח לשים עליו את הידיים, לצרכי משפט הראווה שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ענין החיילים הנהרגים בלבנון בא למטרה אחת בלבד: להמחיש את הכאב שבאיבוד אדם שקרוב אליך יותר בהשוואה לזה שאתה לא מכיר. לא ניסיתי לפצוח כאן בדיון אודות לבנון. אני לא רואה בהזכרת השואה היהודית המעטה בערכם של אסונות של עמים אחרים, עם כל הכבוד לעמים האחרים, לא בטוח שזה רלוונטי בשיעורי היסטוריה יהודית (ולדעתי, בטוח ששיעורי היסטוריה יהודית רלוונטיים במדינת היהודים שכן אני עדיין סוברת, למרות שזה אולי קצת מיושן, כי עם שאין לו עבר- אין לו עתיד). אני לא מוצאת בלימוד פרק זה בהיסטוריה היהודית שום עניין של פיתוח תודעה קורבנית. גם משפט מנופח לצורכי ראווה של נאצי- למען יראו ויראו, ושלא ירגישו כי מה שהיה היה והכל נשכח משתמה המלחמה, לא פסול בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רשאית לקרוא לי אדם קהה חושים, אבל אני לא מתאבל על מותם של חיילים. זה מצער, נכון, וזה אידיוטי (וזה נכון עוד יותר) אבל זה לא מסעיר או מרגש אותי - בהנחה שאינני מכיר מישהו מן הנופלים. אנשים מתים כל יום. רבים יותר מתים בתאונות דרכים. הם ישראלים לא פחות מהנהרגים בלבנון, והנהרגים בלבנון נהרגים בגלל מעשי שטות גדולים הרבה יותר, ועדיין - אף אחד פה לא מדבר על "הזדהות עם קורבנות תאונות הדרכים". וזאת למרות העובדה שקורבנות תאונות הדרכים הם חלק מהמערכת הבסיסית שלנו. אנו מקבלים שבכל שנה ימותו כחמש מאות בני אדם - פי עשרים מהנהרגים בלבנון - וזה מקובל עלינו, כי הדבר מאפשר לנו מוביליות טובה יותר, יכולת להגיע ממקום למקום במהירות רבה יותר, נוחות רבה יותר. כל זמן שהאנשים שנדרסים או נהרגים בהתנגשויות כלי רכב, זה לא מזיז לנו. לכל היותר, אנו מצקצקים בלשוננו ואומרים שזה נורא. האם אנחנו עושים משהו בקשר לכך? נאדה. מדוע אני צריך להזדהות יותר עם חייל שנהרג במלחמה אידיוטית ומיותרת מאשר עם נהג שנהרג בתאונה אידיוטית ומיותרת? ואם נחזור לנושא, הבעיה שלי היא לא עם עצם לימודי השואה. אני לא מציע לבטל אותם. הבעיה שלי היא עם הנחלת הטראומה, עם הפיכת אסון למוטיב מרכזי בתפיסת החיים. ועם כל הכבוד לאימרה "עם שאין לו עבר, גם לא יהיה לו עתיד", היא מסוג האמרות שאי אפשר להוכיח אותן או להפריכן, וככזו היא חסרת משמעות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |