 |
חלק מראיון עם ברט סטיבנס חבר בכיר במערכת הוול סטריט ג'ורנל
ומי שהיה עורך הג'רוזלם פוסט:
"הניסיון שלי עם עיתונאים ישראלים הוא שהם לא יודעים מה הם אינם יודעים. וזה הכי גרוע. יש כמה עיתונאים ישראלים על רמה".
"....אני נהנה מאוד מהראיונות שארי שביט עורך. אני חושב שהוא טוב בזה הוא אחד העיתונאים הישראלים המעטים שהם גם רציניים מבחינה אינטלקטואלית".
אבל העיתונאים הישראלים, כמו הישראלים בכלל, אינם טובים או רעים יותר מהאמריקנים למשל. אולי זה רק הבעיה של חשיבה קבוצתית; העובדה שהם נעים מנושא לנושא ומאירוע לאירוע בלהקה.
"אני חושב שזה נכון לגבי עיתונאים בכלל, לא רק ישראלים. זה מזכיר לי את השורה המפורסמת על 'עדר של בעלי דעה עצמאיים'. יש הרבה חשיבה קבוצתית. אבל יש פה נטייה לסטנדרטים חלשים של הוכחה ושל ראיות. יש לעיתונאים ישראלים הרגל בלתי נשלט להיתפס לסיפורים שמתאימים בצורה השקופה ביותר לנטיותיהם הפוליטיות. אין שום הבדל בין עמוד השער החדשותי של 'הארץ' לבין עמוד מאמרי המערכת. זה אירוני בעיני שמאשימים את הג'רוזלם פוסט שהוא ימני, בשעה שאנחנו עושים כל מאמץ כדי ליצור הבחנה בין עמודי החדשות שלנו לבין עמודי המאמרים.
"מבחינתי לקרוא את הדיווחים של עקיבא אלדר ב'הארץ' זה כמו לקרוא מאמר מערכת. אם עקיבא אלדר מציג כעובדה דברים שהוא מצטט מאיזה גנרל שהדברים שלו משרתים את השקפתו – מבחינתי זה לא עיתונות. זה מזעזע. רוב ההתרשמות שלי מהעיתונות הישראלית באה מ'הארץ'. ואלה האנשים שמחזיקים מעצמם כאנשים הכי קוסמופוליטיים, בעלי ההשכלה הגבוהה ביותר. והם לא קוסמופוליטיים וגם לא כל כך משכילים".
אז מה הם? פרובינציאליים?
"הם מאוד פרובינציאליים ושבעי רצון מעצמם בצורה קיצונית. לדעתי, רק מעטים ביניהם יעמדו בסטנדרטים השרירים בכל חדר חדשות מערבי. הם צריכים לעשות לעצמם טובה ולקחת שנת שבתון פעם בחיים כדי לעבוד בעיתון אמריקני. הם יבינו את כללי האתיקה שמושלים בעיתונות אחראית".
אולי זה בגלל שירשנו את המסורת של הצהובונים הגרמניים.
"או הבריטיים. אני לא נגד עיתונות צהובה, אם היא מציגה את עצמה כעיתונות צהובה. אני נגד עיתונות צהובה שמציגה את עצמה כריאליזם ברמת חשיבה גבוהה. שניצבת מעל להתרחשות".
אולי הבעיה בישראל היא שהעיתונות המרכזית היא כמו מערכת אינסטלציה מעורבת שמעבירה באותה צנרת גם מי שתייה וגם מי ביוב. בארה"ב יש הפרדה בין ה'ניישנל אינקוויירר' ל'וול סטריט ג'ורנל'. אצלנו 'ידיעות אחרונות' זו מערכת שמעבירה את הכל ביחד.
"ידיעות הוא טבלואיד".
אבל הכי משפיע בישראל.
"הכי גדול בישראל. אבל זה לא העיתון שמציג את פניה של ישראל לשאר העולם. מה שמדאיג אותי הוא הפנים שישראל מציגה לעולם הרחב. ידיעות משקף שיח פנימי, לחצים שונים של החיים בארץ. אף פעם לא אאשים טבלואיד בכך שהוא טבלואיד. העסק שלו זה להיות אדום וקריא. וזה בסדר. כקורא ותיק של ה'ניו-יורק פוסט' אני לגמרי בעד עיתונות כזאת. אבל אני נגד עיתונים שמציעים את עצמם כרמה גבוהה יותר של עיתונות, אך הם למעשה עיתונות ברמה נחותה יותר. ואני כל פעם מזועזע מזה מחדש".
העובדות הורסות את הסיפור
בוא נדבר על דוגמאות אמריקניות. כתבת טור שבו מנית את העיתונאים הנערצים עליך והתכסחת עם איש הניו-יורק טיימס רוג'ר כהן. שמעתי אותו מודה בהרצאה שהעיתון שלו שגה היסטורית בדרך שבה כיסה את השואה (או כיסה על השואה). היית אומר שהוא עצמו חוזר על אותה שגיאה אחרי 60 שנה?
"רוג'ר כהן הוא עיתונאי ברמה גבוהה מאוד. הוא בא לישראל, והרושם שלי שהוא אף פעם לא כיסה לעומק את ישראל. הוא כיסה בצורה נפלאה את המלחמה בבלקנים, עם איזו בהירות מוסרית שהיתה מאוד נדירה באותם ימים. והנה בישראל הוא מתמסר לכל קלישאה אידיוטית שמישהו משחרר לגבי הסכסוך. להגיד ששרון הרג את תקוותה של ישראל לשלום?! סלח לי, שרון עלה לשלטון אחרי חמשה חודשי אינתיפאדה; שרון הוא התוצאה של אובדן התקווה לשלום בישראל. זה לא עניין של חשיבה אינטלקטואלית. זה עניין כרונולוגי. הרי מי היה שרון בספטמבר 2000? אני זוכר שפגשתי אותו באיזה משרד כלום בתל-אביב בקומה התשיעית של איזה בנין בקינג ג'ורג'. הוא היה כלום. זה היה שבועיים לפני פרוץ האינתיפאדה. שרון הוא התוצאה של מעשי הפלשתינים; הוא לא הגורם להם.
"יש שני סוגי עיתונאים מערביים כאן. ישנם אלה שפשוט בחרו בצד הפלשתיני. דהיינו, עיתונאים בריטים ואירופים. וישנם העיתונאים האמריקנים שמעמידים פנים שהם שומרים על איזון ומשיגים אותו על ידי התעלמות ממציאות עובדתית מסוימת. למשל, היום אחמד קריע (אבו-עלא) אומר: התקפת הטרור הבאה תהיה מוצדקת (בעקבות התקפת חיל האוויר בעזה שבה חוסלו 14 מחבלים). הוא רפורמיסט? הוא מתון? אני מחכה לפיגוע הטרור הבא, כי אז אני אשמע את אחמד קריע אומר שהוא מגנה אותו בכל פה, כמו שהוא תמיד אומר. או סאיב עריקאת".
יש אני חושב סיבה נוספת. עיתונאים שמגיעים הנה סוחבים איתם את הנראטיב של העיתון שהם מייצגים. והם חייבים להתאים אליו את דיווחיהם, אחרת יתחילו לשאול אותם שאלות ולפקפק בעבודה שלהם.
"זה נכון במאה אחוז. עיתונאים ועיתונים מפתחים סיפור עלילה. כשמגיע כתב חדש לישראל, התפקיד הבסיסי שלו הוא לאחוז בקצה החוט של הסיפור במקום שבו השאיר אותו הכתב הקודם של העיתון שלו. כך שאם הכתב שקדם להם כתב טרגדיה, הם לא יתחילו פתאום לכתוב עלילה קומית. וכך אתה מקבל את אותם כתבים שנוטים להסתגל באיטיות רבה למציאות חדשה, ויש להם התנגדות רבה להתאמץ ולחשוב על דברים שאינם מתאימים לסיפור שמדריך אותם.
"בין כישלון קמפ-דיוויד לפרוץ האינתיפאדה הופיע כאן עיתונאי ששמו ג'ון ברנס. והוא דיווח על אותם מחנות של הרש"פ שהיו בעצם בתי ספר לטרור. הדיווח הזה פורסם ואנשים המהמו, אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות. אף אחד לא נעצר לחשוב מה זה באמת אומר. כי היה לך סיפור עלילה שאמר שישנם המתונים בקרב הפלשתינים המיוצגים על ידי יאסר ערפאת והם פועלים להביא שלום יחד עם המתונים בצד הישראלי, המיוצגים על ידי רבין, פרס, ברק וכו'; והקיצונים משני הצדדים – החמאס והליכוד – מאיימים עליהם. והנה הופיע סיפור שאמר למעשה שהרשות אינה שותפה לשלום. היא לא מתונה. היא מאמנת נערים בני 15 בטרור. העובדה הזאת פשוט לא ניתנה לעיכול על ידי המדיה, משום שהמדיה פיתחה סיפור עלילה שבמסגרתו הנראטיב האחר הזה לא היה הגיוני, הוא לא השתלב. לא ניתן היה להכניס את הנתון הזה למחשב".
מי שהביא דיווח דומה מאוד לזה שתיארת, לפני בדיוק עשר שנים, היה מייקל קלי. הוא היה בעזה ותיאר את אנשיו של ערפאת מגיעים ומשליטים את המשטר שלהם.
"מייקל קלי היה עיתונאי נפלא. הוא מגלם את מה שאני מאמין שעיתונאי צריך להיות. מותו היה מכה אדירה. הוא אחד העיתונאים הבודדים שעשו את ההבדל. אני רואה אותו כדוגמה ומופת. לכל מה שאני עושה. עם סוג של יושר, בהירות מוסרית, והוגנות – שרק לעתים רחוקות אתה מוצא אצל עיתונאים אחרים".
הוא סוג של גיבור?
"אני לא יודע מה זה גיבור. או מה הסטנדרט לגבורה. אבל היתה לו יושרה הרואית בעיתונאות שלו ובכתיבה שלו. משהו שהיה לג'ורג' אורוול. ואולי רק לעוד אנשים ספורים. אף אחד לא יכול לבוא במקומו".
אחת האבדות של עיראק.
"האבדה הגדולה ביותר. אבל יש עוד כמה דברים שצריך להגיד לפני שאני הולך. יש בי צד שמרגיש בעת שאני עוזב כאילו אני בוגד בישראל".
עזוב, בחייך.
"אני מרגיש אמביוולנטי. כי ישראל איננה רק עניין של עבודה; בשבילי היא גם מטרה. מה שלא יקרה, לאן שלא אלך, אני חושב שהעניין המהותי הוא לשמור אמונים לארץ הזאת. זו כמעט נאמנות משפחתית.
"מטריד אותי לראות עיתונאים יהודים שאינם פועלים ברוח זו. מעמידים פנים שנאמנותם נתונה בסופו של חשבון רק למקצוע. בגלל שלא כך זה צריך להיות. עיתונאות איננה שליחות כל כך נשגבת. האתיקה של העיתונות איננה מקור לקודים המוסריים העמוקים ביותר; והאחריות של עיתונאי איננה בפשטות רק לאמונה המקצועית שלו. לעיתונאים יש עוד דברים שהם אחראים להם. עיתונאים יהודים, בייחוד עיתונאים יהודים שמדווחים על ישראל, נושאים באחריות שונה. זה לא אומר אחריות לדווח מה שאינו אמת, להסתיר עובדות, להציג את ישראל בצבעים ורודים; אבל זה כולל את האחריות לא לבגוד בארץ הזאת ולדווח לפחות באותה אמפתיה שהם מציעים לכל קבוצה אחרת שהם מדווחים עליה. אני לא חושב שהם עומדים בזה. שלא כמו ריצ'רד בן קרמר, אני מקווה שבעבודתי בעתיד בתחום אזכור בן של מי אני. זו האחריות הגבוהה יותר".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש