בתשובה לאורי רדלר, 14/05/05 2:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני סבור שיש כאן טעות מאוד יסודית, ואני אעשה מאמץ להסביר מדוע. זה בטח יצא ארוך, אבל זה מה יש; אני מבקש רק שתקרא. אתה מציע לבחון שיר קודם כל על-פי "קני מידה כלליים, בהתאם לאמות מידה כלליות מקובלות", ורק אח"כ לבחון את השפעתו הרגשית, הסובייקטיווית. אני שואל, מנין הגיעו אותם קני-מידה כלליים, לשם מה פותחו אותן אמות-מידה מקובלות? לדעתי זה כך: כלי הניתוח הללו פותחו בדיוק כדי לנסות ולפענח את סוד האיכות של "שיר טוב", מושג שצומח בדיוק מתוך התחושות הסובייקטיוויות של הקוראים. אנשים הבחינו שכלים מסויימים - מטפורות דקות, פואנטות מדוייקות, משקל רהוט - אפקטיוויים ביצירת שיר רב-השפעה; הכלים הללו נוסחו וחודדו במהלך השנים, והם שימושיים בהחלט גם לקורא-המבקר וגם לכותב. אבל הם לא מה שהופך שיר לשיר טוב, הם קריטריונים המנסים להיות קורלטיוויים ככל האפשר לאיכות. מה שאתה עושה, כמדומני, הוא לבלבל את הכלי עם המטרה האמיתית שלו. אתה מתעלם מכך שהכלי הניתוחי נועד לתאר את סוד היופי, ואומר: "מה זאת אומרת אתם חושבים שהשיר יפה? נוגע? מרטיט? מה שחשוב הוא א', ב' ג' ו-ד', ובאלה השיר נכשל!" אבל א', ב', ג' ו-ד' הם רק כלי-בדיקה שפותחו כדי לפענח את התופעה המסתורית והחמקמקה של "שיר יפה"! אין ספק שהנקודות שאתה מצביע עליהן מעניינות; אולי הן יעזרו הן לקוראים והן לכותב בפעם הבאה; אבל אתה טוען שהן חשובות *יותר* מהתחושה הפנימית, ואני אומר שזה בדיוק להיפך. -- הבה נבחן את הדוגמה שהבאת כדי להסביר את חשיבות הניקוז אל הפואנטה (אגב, לא כל כך הבנתי מדוע הבאת אותה; אם אני טוען שאין זה חוק שפואנטה צריכה להיות כזו וכזו, אינך יכול לטעון כנגדי באמצעות דוגמה בה היא כן כזו וכזו. אבל הדוגמה שימושית לטיעון שלי). מה עשית? בחנת שיר בכלי מסויים, ובסוף שאלת אותי "השיר הפך נטול-ערך, הלא כן?" איך עלי לענות על השאלה הזו? אני צריך בדיוק לבחון את השפעתו ה"נקייה" של השיר עלי, לגלות שהיא הרבה פחות מוצלחת מכפי שהייתה לפני הגיזום, ואז להסכים איתך: אכן, הקריטריון הניתוחי שהצעת מזהה נאמנה (במקרה הזה) את אחד המרכיבים של איכות השיר. בזה העניין! מה שחשוב הוא שברור לי שהשיר נפגם, ו*לכן* אני יכול לקבל את הטענה הניתוחית שהצגת. -- לסיכום: כשביקרת את השיר ציינת בעיות צורניות, בעיות משקליות, בעיות תמטיות. ייתכן שכל הללו אבחנות חדות ומדוייקות. הנקודה היא שאין תוקף אינהרנטי ל"בעיית משקל"; זו אבחנה שפותחה בידי קוראים, מבקרים ומשוררים תוך התבוננות בעובדה האמיתית והעמוקה: יש שירים שנוגעים ללב, ויש שירים שלא. יכול להיות שהאבחנה מוצלחת מאוד וחוזה איכות-שיר בדיוק של 90%; זה בכלל לא משנה. אם שיר מצליח (באורח פלא) לחמוק ממנה ולהיות טוב, אז הוא טוב. -- בפסקה האחרונה רמזת על הקושי בניטרול סנטימנטים אישיים לשירים שאנו אוהבים מסיבות ביוגרפיות, גם כשאנו יודעים שהם לא "טובים". אני מודע היטב לקושי הזה, אבל חושב שהנושא יותר מורכב. שירים ויצירות שהכרנו היטב בילדות, למשל, עושים כמה דברים: אחד, לעיתים קרובות אנחנו מתאהבים בהם לנצח, בהם באופן ספציפי; שנית, הם משפיעים בצורות שונות ומשונות על כל התפיסה השירית שלנו באופן כללי. אולי אתה מסוגל לנטרל את ההשפעה הזו; אני לא, ואני לא בטוח שצריך. זה ודאי לא הופך אותך, אותי או מישהו ל"זונה מוזיקלית". ככה העסק עובד. זה ש*אני* אוהב שיר מסויים ודאי לא הופך אותו לדגול. אני יכול גם לזהות בו פגמים "אובייקטיוויים" מהסוג שאתה מתאר, ולדעת די בוודאות שהוא ממש סתם. עם זאת, מה שאני טוען למעלה הוא שזו טעות גסה לומר ש"זה לא אומר כלום על טיב היצירה". טיב היצירה הוא מושג שנוצר בדיוק דרך שלל התגובות ההיסטוריות של קוראים כמוני וכמוך, כולל הניסיונות המגושמים לקבוע כללים פה ושם, כולל ההטיות הביוגרפיות שלנו, כולל הכל. אין שום משמעות אחרת ל"טיב היצירה". -- אני אסיים בעוד טעות, רצינית לדעתי, שאתה עושה: אתה מפענח את חולשותיו של הכותב, וכשאתה מצליח אתה מריע "תפסתי אותך!" ומרגיש (באופן בלתי-נמנע) שהשיר איבד מקסמו. עשית זאת לפחות פעמיים: כשזיהית שהמשורר הוא "אפיגון עמיחי", וכשזיהית ש"גם הוא יודע שהשיר נותר מדשדש על עומדו". אולי האבחנות הללו נכונות, אבל (כמו שטענת בעצמך) הן לא רלוונטיות: אפשר לחקות את שיטת המכולת ולעשות את זה מצויין. מה שלא אהבת הוא שזה נעשה רע; בסדר, אבל אין כל חשיבות לשאלה אם יש "ז'אנר מעצבן", או אם הכותב באמת היה מודע לכך שהשיר מדשדש. אגב, אני חושב שקשה מאוד להימנע מזה, אבל כדאי לנסות. לפני כמה שנים היה סופר צעיר - שכחתי את שמו - שפרסם ספר-סיפורים-קצרים-ולא-טובים-של-אתגר-קרת. בטח היו כמה כאלה. בלתי-אפשרי היה לקרוא את ספרו ולא לשים לב שהוא נתפס לסגנון הקרתי. אבל הוא עדיין יכול היה להיות (א-פריורי) סופר מצויין שקרת עזר לו למצוא את הקול שלו. אני יכול להעביר ביקורת על הכתיבה שלו, אך אם אעשה זאת לא אפתח בכך שהגיע הזמן לדלל את השורות של חקייני-קרת; זו נקודה מאוד לא רלוונטית. אלבן ברג כתב מוזיקה שנברגית טוב משנברג. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מסכים איתך. ואגב, הפילוסוף תומס קולקה ("על קיטש ואמנות") ניסה בדיוק לעשות את אותו הדבר לגבי אמנות פלסטית - לנסח כללים-בדיעבד המסבירים את גדולתו של ציור מסוים (יעניין אותך, אולי, שבעבודת הדוקטורט שלו הוא אף ניסה לארגן כללים אלה בנוסחה מתמטית). ודבריך הזכירו לי נקודה נוספת: האמנות - כל אמנות, בהחלט כולל שירה - לא נועדה לעבוד לפי כללים: נהפוך הוא, שירה גדולה, לרוב, דווקא שוברת אותם ויוצרת כללים משלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשערה שלך בנוגע לאופן שבו התפתחו כלי ניתוח ואמות מידה לבחינת שירה (ואמנות בכלל) מעניינת מאוד, וייתכן שכך אכן היה *צריך* להיות, אך לא כך היה בפועל. הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי. למעשה, הביקורת צמחה בשלבי הראשונים כנסיון לבחון את מידת ההתאמה של שירים לתקנים שהתפתחו 'ספונטנית' לאורך השנים. שיר שהתאים לתקנים נחשב 'טוב', בלי קשר לטעמו האישי של הקורא, משום שהעיד על מיומנותו של הכותב במלאכת הכתיבה. המודל שאתה מציע כאן, ברוח פוסט-מודרניסטית משהו, כך נדמה לי, מבוסס על הרעיון שבאיזה אופן מסתורי ישנו מתאם בין שיר טוב לשימוש מיומן בכלים מסויימים. המתאם הזה חזק, אבל לא חד משמעי, כיוון שישנם שירים שעל פי הכלים הם מחורבנים, אבל בכל זאת אנשים שונים מעידים עליהם שהם טובים ומרגשים. החריגה מהמתאם, אם אני מבין את טיעונך נכון, יכולה להתבסס על שני טיעונים: א. ישנו חריר מיסטי, שדרכו יכולים לחמוק שירים מסוימים ולרגש גם בלי להיות מותאמים לכלים כלל. כלומר, שירים הכתובים רע על פי כל הכלים העומדים לרשותנו, ובכל זאת הם טובים בזכות איזו איכות מיסטית. ב. השיפוט הוא פוסט-מודרניסטי ולכן אין כלל קריטריונים, אין טוב ואין רע. אם מישהו נהנה, סימן שזה טוב *עבורו*. בשני המקרים, אתה טוען שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין ולא ברור מתי ולמה מי-הוא-מי. לדעתי, לשני הטיעונים הללו אין עמידה כלל. טעם אישי חשוב מכל לצורך קביעה ששיר מסויים יפה בעיני קורא מסוים. הוא חסר משמעות או משקל לחלוטין לצורך קביעה מהו שיר יפה. הטיעון שלך שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא שקולה לטעמי לטענה שציור "הילד הבוכה" הוא או טוב או לא טוב, בהתאם למתבונן. כלומר, שהוא טוב ולא טוב בו זמנית. לדעתי, אי אפשר לקבל את הטיעון הזה. השגיאה שאתה מאבחן בדברי – אבחון המשורר כאפיגון עמיחי – דווקא מחזקת את הטיעון שלי, במובן זה שהיא מצביעה על האופן שבו איבחנתי את טיבו של השיר. בהקשר זה, ראשית אבחנתי לאיזה סוגה ספרותית שייך השיר, משום שמסוגה ספרותית זו משתמעים כללים מסויימים – שפה, עולם אלוסיבי, מבנה משקלי מסוים, וכדומה. נוסף על כך, המיון הסוגתי סייע לבטל את האפשרות שמדובר בשיר חדשני, שבאופן מסויים מקעקע את תקפות הכלים הקיימים ביחס אליו. אחרי שאבחנתי זאת, יכולתי לנסות לבדוק אם השיר נענה ותואם לכלי הסוגה. הקביעות שהוא לא תואם לא', ב', ג' או ד' היה ביסוס שעוגן בהקשר הסוגתי, לא באיזה מרחב שיפוט אבסטרקטי ומוחלט. אם לתמצת, טענתי שהוא מנסה לחקות את עמיחי (ואחרים) ועושה את זה רע. בצד, אין פסול באמירה שצריך לדלל את שורות חקייני אתגר קרת או מי שזה לא יהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את ההבדל בין התיאור שלך לתיאור של אלון את ההתפתחות של כלי המידה ה''אובייקטיבים'' לאיכות שירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי". נו? ניסיתי לפענח מה חשבת שאני אמרתי, ונכשלתי. שוב: אנשים כתבו שירים, טובים, רעים, מתוחכמים, פשוטים, עם מטפורות, בלי מטפורות. קוראים עם נטיות ביקורתיות ניסו להבין את סוד השירה הטובה, והבחינו בתופעות מסויימות; האמפיריקה הזו לא היתה יכולה להתרחש בלי שהיה מובן ראשוני ל"טוב" ו"רע". גם את ההמשך - מצטער, לא הבנתי. אני טענתי שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין? אתה טוען שאין זה נכון שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא? מה? אני אנסה להסביר שוב. כל הכלים שאתה מזכיר הם חשובים, מעניינים, ואי אפשר היום לכתוב ולקרוא שירה בלי להתייחס אליהם באיזה אופן. כל מה שאני מנסה לטעון הוא שהכלים האלה צמחו מתוך תפיסות סובייקטיוויות (לא מיסטיות. למה מיסטיות?) של יופי. מנין אחרת הם יכולו לצמוח, אין לי מושג. אם זה עדיין לא ברור, אסיים בדוגמה קצת יותר מודרנית, אולי זה יהיה יותר ברור: אחד הכללים הפשוטים בצילום הוא חוק השלישים. (מרכז התמונה, לא טוב שיהיה באמצע, אלא בשליש הדרך גם לגובה וגם לרוחב). מאין בא זה? מישהו ניסח את הכלל הזה בטרם היות הצילום1? הפוך: קודם התחילו לצלם, אחר-כך שמו לב שיש תמונות מעולות וכאלה שלא, ומישהו הבחין ששלישים זה טוב. כיום, אם אתה מבקר תמונה, לגיטימי לגמרי לטעון שהתמונה חורגת מהכלל. כיוון שזה כלל מוצלח למדי, סביר שהתמונה אכן פגומה במידה זו או אחרת. אבל יש תמונות מצויינות שחורגות מהכלל הזה (לרוב - בהתרסה, כי הוא כה מקובל). המצויינות של תמונה כזו תנבע מגורמים אחרים, שאולי אתה יכול ואולי אתה לא יכול לתאר אותם במילים - ייתכן שפשוט אין מספיק היסטוריה וגוף ידע להשוואה. לגבי ההאשמות במיסטיקה, פוסט-מודרניזם, ו(בתגובה אחרת) הרמנויטיקה: ההכתרה של טיעונים בשמות-התואר האלה אינה מוסיפה דבר לדיון. דעותי על כל המושגים הללו גלויות למדי באייל, ואתה (ממש) לא בכיוון. אה, עוד דבר. אתה מתעלם בעקביות מהטענה שלי לגבי חוסר הרלוונטיות של החישוב שלך שהמשורר יודע שהשיר מדשדש. זו, אם אתה זוכר, היתה כל הנקודה שלי בנושא הפואנטה (לא השאלה אם פואנטה זה טוב, ואיך היא צריכה להיראות). אתה מקבל את הטענה? דוחה אותה? 1 כשאני חושב על זה עכשיו, יכול להיות שהכלל עתיק הרבה יותר, בהתייחסו לציור. אולי. אפשר להתעלם מזה לענייננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי-ההבנה כאן נעוצה בכך שאני מדבר על קריטריונים של טיב ואיכות, ואילו אתה מדבר על קריטריונים ליופי. אלו שני דברים שיכולים להשיק, אך אינם מקבילים ולכן הניתוח שלי את טענותיך וניתוחך אתה את טענותיי מפספסים שניהם את הנקודה. הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים. אנחנו, כבני אנוש, נענים מבחינת תחושתנו לדברים מסוימים ואיננו נענים לדברים אחרים. כלומר, שהתגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית. כלומר, טענתי היא שקריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה, לבטח ביחס ליצירה סיפורית כמו שירה או סיפורת (אתה מוזמן להראות לי שאני טועה, כמובן). ברור כי הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם, אבל ביצירה מוצלחת השבירה אף פעם אינה דבר לעצמה, אלא משחק בהיענות האנושית לכללים. בהיעדרם או אם הם תוצר סובייקטיבי ולא ביטוי חיצוני של משהו אינטרינסי, הרי שקריטריונים שונים היו מתפתחים. הערה: הכלל לגבי צילום מבוסס נדמה לי על חתך הזהב (יחס של 1:0.61). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם יכולים להשיק, בוודאי שאינם מקבילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מעניין (באמת), אבל אני לא בטוח שהבנתי. "הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים." אני לא מכיר מובן אחר לסובייקטיוויות, רק שהייתי מוסיף ל"חושינו" גם את הזיכרון. הדרך בה אנו נענים לדברים מסויימים אינה תלויה (מן הסתם) רק בחישה הרגעית, אלא גם בניסיון. "התגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית." את זה לא הבנתי. התגובות שלנו הן באופן שלם תוצר של המבנה שלנו, לא? איזו התפתחות שרירותית יכולה היתה לבוא כאן בחשבון? "קריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה". גם פה אני מתקשה. למה כוונתך ב"בכל מקרה"? האם אתה צופה שקריטריונים אלה יפותחו גם ע"י לוויתנים מבקרי שירה? אני מניח שלא, כי התייחסת ל"מבנה שלנו" (של בני-האדם?). אבל אם אנו מוגבלים למבנה (המוח) האנושי הספציפי, לא נותר מקום לווריאציה, וודאי שהדרך-בה-דברים-התפתחו היא הדרך-בה-דברים-התפתחו. (כשאומרים "מכבי היתה מנצחת בכל מקרה, גם אם צסק"א היתה עולה לגמר", אנו מדמיינים עולם אלטרנטיבי בו חלק מהדברים נשארים כמו שהם היו, וחלק מהדברים משתנים. כשאתה משתמש כאן ב"בכל מקרה", אני לא מבין מה אתה מתיר לשנות, ומה להשאיר קבוע). "הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם" לא הייתי מנסח זאת כך; הם נועדו לתאר ולאפיין. לשבור אותם זו ודאי דרך מעניינת (לפעמים קלה מדי) להיות מקורי. להמשך המשפט אני מסכים. לגבי צילום: אני חושב שחתך-הזהב זכה לתהילה קצת מוגזמת בתחום האסתטיקה, ולא שמעתי שחוק השלישים מתייחס אליו או נובע ממנו, אבל זה בהחלט ייתכן. מעשית, ההבדל כנראה דק מכדי להיות משמעותי (זה מתעגל דווקא ל-0.62, קרוב למדי ל-0.67). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |