|
במאמר מגדיר המחבר תפיסה הסטורית המתרכזת ביהודים כקורבן התמיד של ההסטוריה. תפיסה זו מדגישה באופן מעוות אירועים המשרתים אותה ומתעלמת מעושר הסטורי יהודי גדול וחשוב, העשוי להאפיל עליה. המאמר מביא מביא אנקדוטה חביבה מפיו של מדריך טיולים וציטוט מתוך סדר הפסח. הוא גם מזכיר מקרים בהם היהודים הביאו על עצמם את האסונות שבסופו של דבר משרתים את התפיסה אותה הוא מגדיר.
לאחר מחשבה ובחינת הדברים נאלץ אני להסכים לחלוטין וללא סייג עם כך שזוהי ככל הנראה אכן הגדרתה של "ההיסטוריה לקרימוסה". מה שלא ברור הוא מה לזה ולנו – כלומר, כיצד באה תפיסה זו לידי ביטוי בחיינו – למשל באופן בו מלמדים הסטוריה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, באופן קבלת ההחלטות המדיניות או ביחס היהודי בפועל לנוצרים (אותם הוא מזכיר בהקשר זה).
הכותב מנסה למשל לחבר תפיסה הסטורית זו למערכת החינוך. נרמז שמערכת החינוך מונעת או לפחות מטשטשת אלפיים שנות הוויה ויצירה יהודית לשם טיפוח תודעת הקורבן של יוצאיה. מכיוון שלא מובאים סימוכין לכך (סטטיסטיקות או לפחות איזה ציטוט או שניים מתוך ספר לימוד ההסטוריה של הילד של השכנים או מן האוניברסיטה), יכול כל אחד מאיתנו להזכר בימי בית הספר שלו.
אצלנו למשל נלמדו בפירוט ובהדגשה היצירה היהודית בתור הזהב בספרד, היצירה הדתית העניפה בבבל (סורא, פומבדיתא, רס"ג), החיים היהודיים והעולם היהודי בפולין (בו אגב התמחה ההסטוריון בער המוזכר במאמר), רוסיה, ליטא (ועד 4 הארצות, הבונד...), הרמב"ם במצרים, ישיבת יבנה, בן זכאי, האר"י הקדוש וחיבור ספר הזוהר, השבתאות, רש"י, תקופת ההשכלה, מנדלסון וכן הלאה.
גירושים ופוגרומים הוזכרו כמובן גם הם בלימודי ההיסטוריה וה"ידע עם" בתקופתי (סיימתי את לימודי התיכון ב84'), אך במידה סבירה. דווקא השואה, הלקרימוסבילית שבתכולת ציקלוננו ההסטורי, זכתה ברוב שנותיה של מערכת החינוך ליחס ממעיט ביחס לעוצמתה ולהשפעתה על עצם קיומנו כאן (כוונתי ללגיטימציה הבינ"ל להקמת המדינה בזמנו), על התודעה המערבית באופן כללי, שלא לדבר על רבים כל כך שעבור אותה על בשרם, הגיעו לארץ וחיו אותה כל יום ולילה, ללא כל קשר למערכת חינוך, תקשורת או להחלטות ממשלה.
ספר הלימוד "השואה ומשמעותה" מאת חיים שצקר וחיים גוטמן היה הראשון בנושא זה ויצא ב1982. רק לאחר מכן החלה מערכת החינוך במתן מקום מיוחד להנחלת הכרה והבנה מקיפים של שואת יהודי אירופה. רק ב1997 יצא ספר לימוד נוסף בנושא זה - "שואה – מסע אל הזיכרון" מאת ד"ר נילי קרן. יתרה מזאת, עד משפט אייכמן רבים מתלמידי ישראל לא ידעו כלל על השואה, אף שרבים ממוריהם היו מניצוליה, למרות שלפי שיטת המאמר, יכול היה שר החינוך הראשון, אותו מאשים המחבר, מבלי בעצם לטעון לגביו טענה ממשית, לעשותה הנזר שבעוגת הדמעות של החינוך הממלכתי. הסיבה לכך היתה דווקא גישה אנטי-דמעתית ששררה אז בצורה חזקה במיוחד, מתוך ניסיון ליצור כאן חיים עבריים נורמליים, תוך התנתקות מאסונות הגלות ומיסכנותינו בה. הניחוש שלי הוא שגם בלימודי ההסטוריה ותולדות עם ישראל באוניברסיטאות הדברים נעשים במידתיות, בסטנדרטים הנהוגים בתחומים אלו בעולם האקדמי ויעיד המחבר אם אין זה כך.
הדוגמא הממשלתית-תקשורתית אותה מביא המחבר היא זו של סדאם חוסיין במלחמות המפרץ. אין לי מה להוסיף על שנאמר ב תגובה 143030 ובאחרות. המחבר מביא ציטוט שגיאה של מדריך תיירים, שגם אם מקבלים ברצינות את הפרשנת המעניינת לכך, לא ברור איזו תובנה כללית ניתן ללמוד מכאן. עוד הוא מזכיר קלישאת הומור ידועה השמורה ליום הארווויזיון.
המאמר פותח בציטוט המשפט אותו אומרים לפי המסורת בכל פסח (אליו אני מתייחס בתגובה 68073 ובמורד הפתיל) ולגביו טוען המחבר: "המשפט הזה, מתוך הליטורגיקה היהודית של ערב פסח, מזקק לתוכו את תפיסתם ההיסטורית של יהודים רבים." במאמר לא מופיע ביסוס או אף הדגמה מינימלית של טענה זו. למרות זאת, תחושת הבטן שלי אומרת שיש בה מן האמת, לפחות אצל חלקנו. אך לא ברור מדוע טוען המחבר שתודעה זו באה תוך דחיקת ההכרה של העשיה והוויה היהודית בגלות. על כל פנים, דומה שבהסטוריה היהודית היו די ארועים המצדיקים את התחושה המבוטאת במשפט זה, כך שצטרפות משפט כזה (כמו גם כמה נוספים) למכלול הליטורגיקה היהודית, אינה דבר מפתיע, אך הכותב לא הצליח להראות שמשפט זה ואולי דומיו, השתלטו על הליטורגיקה (מה זה לעזאזל?) היהודית. אם כבר אז יש לי הרגשה שדווקא בקרב היהודים, היחס בפועל לאלו שאינם מן הקבוצה, טוב מאשר זה של עמי אירופה. אך לא אכנס כאן לויכוח בנושא.
בסיכומו של דבר, הטענה שרק בחלקן הקטן של שנות הגלות סבלו היהודים מרצח וגירוש היא כמובן נכונה. לא ברור מדוע כדי להדגיש טענה זו יש להמציא את האוייב הדמיוני (הדת, הממשלה) שמנע מאיתנו ידע זה עד כה. נראה שרוח הזמן מחייבת מתח בין טוב ורע, אשם וקורבן, אפילו כדי לומר את הגלוי והידוע – כדי לזכות בתשומת לב הקהל.
|
|