 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר מאד נוגע. הוא כאילו ציני (בלוריתו המתנפנפת) אבל כואב כי הוא נוגע בחווית ה''הכי''. כי תמיד הם הכי. השאלה למה אנחנו לא מספרים להם שהם ''הכי'' עוד בחייהם. למה אנו זקוקים לחווית השכול ולהספדים הנוראים הללו כדי להרגיש את חווית הפיק של ה''הכי'' קראתי כמה פעמים את אלמלא ומאד התרגשתי. הייתי בלוויה כזו ומחר אהיה באזכרה כזו. והוא באמת היה הכי. אני מאמינה שהכותב זיו ברנע חווה שכול הוא ''שכולי'' בכאב שלו ואני מחבקת אותו. רוית |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא התרשמתי שהשיר יוצא נגד תופעת ה-"הכי". בכל אופן, אני תוהה אם משחק המילים בשם השיר מכוון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתבקש שמשחק המילים מכוון אל מלא רחמים ואלמלא. אלמלא מת לא היינו אנחנו כאן אומרים את הדברים האלו על קברו. וגם יש כאן אזכור לשיר הקלאסי של עמיחי. גם הוא שיחק באלמלא רחמים אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו.. גם אני חושב שהשיר הוא נגד ה''הכי''. זה בא לידי ביטוי בשורה ''הכי נאסף אל אבותיו'' זו הקצנה שמראה את הגיכוך הנורא שב''הכי''. זה שיר כאב כמו שכתב מאיר אריאל - שיר כאב עובר ושב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שיש גם משחק מלים במצלול ''הכי''-''אחי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר ריגש אותי אבל גם התגובה של. תחזקנה ידייך רוית לקראת מחר ביום הזיכרון |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |