 |
את דעתי על עצם הפרסום והתגובות לו הבעתי בדברים שכתבתי שם כתגובה למאמר:
"כאשר "העזו" זוג מתיישבים מגוש קטיף ניצולי שואה
להשוות את גירושם המודרני לגרושם הישן, ע"י מחווה סמלית של ענידת טלאי כתום, רעשה הארץ, והתקשורת חגגה שבעה ימים ושבעה לילות.
האם גם השוואת חיילי צה"ל לרוצחים הנאצים תעורר תגובות כאלה ?
אני בספק רב.
כי את המאמר הרי כתב כותב מהצד ה"נכון" . . . "
אשר לגופם של הדברים, אני איני מאלה שנרתע מכל מחווה של הזכרת השואה בהקשר לעניינים אחרים. השואה אינה משהו מקודש או מכובד שעלי לשמור לעצמי ולא לתת ממנו שום חלק לאחרים. לכן, כאשר מתקיים רצח עם מכוון כמו רצח הארמנים ע"י התורכים או רצח עם באפריקה של ימנו ע"י ערבים, אין לי שום ביקורת על מי שמשווה את המעשים האלה למעשי הנאצים בשואה.
קשה לי גם לבקר את המחווה של אותו זוג מתיישבים מגוש קטיף שענדו על עצמם טלאי כתום, בגלל שהם ניצולי שואה, והמעשה שלהם נתן ביטוי לתחושות שחוו, למרות שאני יודע שהדמיון בין העקירות של אז והעקירה של היום מבחינת העובדות הוא מאד קלוש.
הבעייה המרכזית בדבריו של ב. מיכאל כמו בדבריו של הסופר הפורטוגזי סארמאגו שהשווה את הקרב בג'נין במבצע חומת מגן לדברים שהתרחשו באושוויץ, היא שעצם ההשוואה לגופם של דברים, הינה שקר בוטה.
במאבק בינינו ובין הפלשתינים אלמנטים של רצח עם מכוון קיימים, אולי, אם כי בקנה מידה קטן יותר, דווקא בפעולות הרצח חסר ההבחנה שהם עושים בגברים נשים וטף באוטובוסים ובתי הקפה המתפוצצים. אבל האם יש אלמנטים כאלה בפעולות ההגנתיות שלנו ?
איזה שטויות. מדוע הארץ לא רועשת וגועשת כמו שגעשה כתגובה על הטלאי הכתום ההוא ?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש