בתשובה ליהונתן אורן, 04/05/05 9:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאורך כל הפתיל הזה מפריעה לי מאוד האידיאליזציה של הסבל. מהו הדבר שאותו אתה רוצה להכחיד? את התיוג של מחלות? את הרצון להמעיט ככל האפשר בסבל? והאם לדעתך תיוג של מחלה הוא אוטומטית המלצה ללקיחת תרופה שתסלק את דפוס האישיות הדכאוני? בהפרעות אישיות תרופות בדרך כלל מהוות פיתרון רע. התרופות נוגדות הדיכאון יעילות פחות בחולים עם הפרעות אישיות, אפילו כאלה שיש להם דיכאון של ממש על גבי הפרעת האישיות. לחולים האלה אני משתדלת להמעיט במתן תרופות, ועדיין כאשר הם מגיעים לקבל עזרה, הדבר האחרון בעולם שאני אעשה הוא להראות להם את הדלת ולהסביר להם שחשוב לשמר את התחושות הנוראות שלהם כחלק מהחוויה האנושית. לפעמים הניסיון להציל את האנשים מציפורני הממסד, גורם להם רק רע. החיים בפועל הם שהפסיכיאטרים שעומדים במיון עושים מאמצי על לא לאשפז אנשים עם הפרעות אישיות, ואלה חוזרים שוב ושוב לחדרי המיון ומבקשים להתאשפז ולחסות תחת צילה של המערכת. בנוסף (ואולי כאן אנחנו בעצם מסכימים): יש לא מעט אבחנות שיש להן גרעין מוצק ואמיתי. אלא שלאחר שניתנה ההגדרה, היא הלכה והתנפחה לכדי משהו שכולל הרבה יותר מאשר ההגדרה המקורית, ובדרך כלל התנקזו לתוך ההגדרה הזו הרבה מקרים שהם לא רלוונטיים, לעתים ממניעים אופורטוניסטיים (גם אם לא במודע). אפשר לראות את המגמה הזו בהפרעות כמו דיסלקסיה או הפרעת קשב וריכוז 1, כאשר ההשתייכות לקבוצת המסומנים מאפשרת שיפור תנאים במבחנים, אבל גם בהפרעות פסיכיאטריות שונות (זכאות לקצבת ביטוח לאומי, או אפילו הזכות להיות לא אחראי למעשיך, או לפחות לקבל יחס מקל כי "היתה לי ילדות קשה", או כי "הבעיה שלי זה הנרווים" 2 הן לא פעם גורם מוטיבציה משמעותי). התוצאה, לצערי, היא שאנשים שבאמת זקוקים לעזרה, החולים האמיתיים, טובעים בתוך ההצפה הזו, ובסופו של דבר זוכים ליחס לא מאמין, או לניסיון להצילם מציפורני המערכת. ועניין זה מזכיר לי גם עוד משהו: לא מזמן היה רעש גדול סביב ההשפעות הרעות של התרופות נוגדות הדיכאון על נוער דכאוני, עם עליה בשיעור אובדנות ושאר מרעין בישין. הנתונים התבססו לא מעט לא על מחקרים קליניים אלא על מאגרי נתונים 3. נראה לי שאחת המגמות שהשפיעה על התוצאות היא שהרופאים נתנו את התרופה הרבה מעבר להתוויה המקורית, לחולים עם הפרעות אישיות, והתוצאה היתה שהחולים לא הגיבו לתרופה, המשיכו בדפוסי התנהגות ישנים (חולים עם הפרעות אישיות הם לא פעם אלימים יותר מלכתחילה), והתרופות סומנו לרעה. המפסידים האמיתיים הם כמובן הנערים והנערות המדוכאים האמיתיים, שכעת נמנעו מהם חלק מהטיפולים. 1 מכתב שכתבתי לעיתון "הרפואה" בנושא זה, מופיע כאן: http://www.notes.co.il/vishne/7900.asp (ופורסם כבר מאז) 2 באמת ששמעתי את זה ! 3 אני דווקא בעד גישה מחקרית כזו, בד"כ. אבל זה שייך לויכוח אחר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה שלא הבנתי בסופו של דבר הוא מה ניתן לעשות עם הפרעות אישיות, ולאיזה סוג של הפרעות אישיות "נצמד" הדיכאון בדרך כלל (אם יש כזה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיפולים פסיכולוגיים הם בדרך כלל טובים יותר (לעתים המצבים הם קיצוניים כל כך עד שאתה מוכרח למתן את המצב באמצעות תרופות כדי שתוכל בכלל "להגיע" אל האדם שמולך). הפרעות אישיות שהולכות עם דיכאון, יש לא מעט. הפרעת אישיות גבולית 1 היא הראשונה שעולה לי בראש. 1 אם המונח לא מוכר, אני אפרט יותר. אבל אם כן, אני אחסוך לעצמי ולך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אם "הפרעת אישיות גבולית" היא התרגום לבורדר-ליין, אד אני מכירה - אבל במקרה זה, דברייך מפתיעים אותי: הייתה לי חברה שסובלת מהפרעה כזאת, והיא התאשפזה לא מעט פעמים. (לעומת זאת, דיכאונית היא לא הייתה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבורדרליין יש יותר נטייה לשינויי מצב רוח קיצוניים. ואשפוזים של בורדרליין הם לא פעם בלתי נמנעים, אבל גרועים לטווח הארוך. הם בוודאי לא הטיפול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאני מבצע אידיאליזציה של הסבל. לפחות, לא זה מה שאני מנסה לעשות. לרוב אני לא נהנה לסבול, ולמרות ששכ"ג ישמח לרמוז אחרת, אני גם לא נהנה לראות אחרים סובלים. אני חושב שהסוגייה היא אחרת. האם סבל והנאה הם קריטריונים יחידים לטוב ורע? האם מטרתנו היא רק להפחית את הסבל ולהגביר את ההנאה, או שאנחנו רואים ערכים אחרים כעדיפים? והיכן עובר הקו? אפשר להציע כל מיני סיבות מדוע אסור לנו לשים את הפחתת הסבל כערך עליון (הצעתי מספר סיבות במהלך הפתיל). אבל אולי עדיף שאני אזרוק לך את השאלה הזאת. בנוגע ל"להראות להם את הדלת" - למיטב זכרוני, לא ביקרתי אף פעם במחלקה פסיכיאטרית של בי"ח, אבל אני באמת חושב שהיום, עם כל הפתרונות שיש, האנשים שמגיעים לבי"ח הם ברובם מקרים מהסוג שאני לא מדבר עליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אושר הוא ממש לא הקריטריון היחיד. אם אושר היה הקריטריון היחיד, היינו מכניסים למים של אנשים תרופות ממסטלות וכולם היו מסתובבים כל היום עם חיוך מאוזן לאוזן. (אנחנו מכניסים למים פלואור, ובמקומות מסוימים חומצה פולית וויטמינים...) אבל, אני כן בעד לעזור לאדם למצות את מה שיש בו. ואם פעם בכמה חודשים / שנים האדם צריך לעשות הכל, להיכנס לחדר, לשים שמיכה על הראש, ולא לצאת, כי יש לו גל של דיכאון קליני (שלא לומר שהוא יכול למות בגלל התקופה הזו), אז נראה לי שתרופות מכוונות אותו בהחלט לכיוון הנכון, וגם נראה לי שהתרופות לא הופכות אותו למישהו שזר לעצמו, אלא להפך. ואם יש מישהו שהאישיות שלו דוחפת אותו לכל מיני כיוונים שפוגעים בו בטווח הארוך (שינויי מצב רוח, נטייה להתנהגויות מסוכנות, קושי ביצירת קשרים יציבים), אני לא רואה סיבה למה לא לעזור לו לגדול להיות אדם בוגר יותר, שלם יותר, יציב יותר, וסובל פחות, באותה הזדמנות. עכשיו תורי לשאול: חולי אלצהיימר, שיש היום תרופות שיכולות למתן את ההתדרדרות שלהם - האם היית ממליץ או מתיר על השימוש בתרופות כאלה? ומה לגבי חולי סכיזופרניה - התרופות משנות את המהלך של המחלה, ושוב ממתנות את הירידה הקוגניטיבית (לעתים אפילו מובילות לשיפור קוגניטיבי), ואת תחושת הריקנות וחוסר המוטיבציה,הבעיות הקשות ביותר של המחלה הנוראה הזו. האם זה לגיטימי להשתמש בהן למרות שינוי אמיתי שהתרופות עושות באופי של החולה? בנוגע לפסקה האחרונה, אני חושבת שאתה טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בלינק הזה אלמנט קצת מנג'ס, אבל בגדול הוא מדבר על paradise engineering ובוחן את ההשקפה על הנושא בעזרת "עולם חדש מופלא" של האקסלי. הוא מדבר שם על אישיות מומרצת תרופות, ואח"כ מומרצת גנטיקה, ושואל, בעצם למה לא? למיטב זכרוני מעלעול בנושא, יש מגמה של שינוי גישה הדרגתית כלפי הסבל לאורך הזמן, בימי הביניים המוקדמים מטרת הטיפול (איני מתייחס לאמצעים ואפקטיביות) הייתה ביעור החולי, ביעור הסבל היה תוצאת לוואי בלבד - הסבל אף נחשב לרצוי, פה ושם. עם הזמן חל שינוי, וכיום הסבל (ובהדרגה כל סבל) הוא אחד היעדים העיקריים לביעור, אולי אפילו מוגדר כחולי עצמו. אני מניח שבחברה שנוטה לאינדיבידואציה גוברת זה די מובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מסקרן. למה אני טועה בפסקה האחרונה? היום כל רופא משפחה יכול לרשום תרופות. למה אנשים במצב לא קשה נורא מגיעים לבי"ח פסיכיאטרי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדוגמה: כי לפעמים הפנייה לאשפוז לא נובעת מעומק הדיכאון, אלא דווקא מהיעדרם של מנגנונים טובים להתמודד אתו. כי לפעמים אנשים פונים לבית חולים לא רק כדי לקבל תרופה, אלא משום שאין להם מסגרות תומכות אחרות. כדור מרופא המשפחה לא תמיד נותן מענה לצורך הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בקינתה על הפסיכואנליזה כותבת רודינסקו: 'הסבל הנפשי מופיע היום בדמות דיכאון. האדם הדיכאוני, הפגוע בגופו ובנפשו באותה תסמונת מוזרה הממזגת עצבות ואדישות, חיפוש זהות ופולחן עצמי, אינו מאמין עוד בתקפותה של תרפיה כלשהי... הוא עובר איפוא מן הפסיכואנליזה אל הפסיכו-פרמקולוגיה, ומן הפסיכותרפיה אל ההומיאופתיה...'. כבר בפיסקה קצרה זו נרמז משהו מהצפוי לנו בספר השוצף-קוצף הזה. רודינסקו רואה דברים בחריפות: 'את התפישה הפרוידיאנית של סובייקט של הלא-מודע, המודע לחירותו אך מוטרד על ידי המין, המוות והאיסור, מחליפה תפישה, פסיכולוגית יותר, של פרט דיכאוני המתחמק מן הלא-מודע שלו ומתאמץ להסיר מעליו כל יסוד של קונפליקט"'. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |