בתשובה ליהונתן אורן, 02/05/05 1:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
פילוסופים שואלים כבר הרבה זמן "מה הטעם", כמין שעשוע אינטלקטואלי (אצל רובם). בעצמך כתבת למעלה שאין תשובה, אז לא ברור לי מה יועיל שדיכאוניים ישאלו את השאלה, אפילו שהם ישאלו אותה יותר באינטנסיביות ותוך סבל של ממש. אם להיות יותר ספציפי, אני מנחש שגישת "מה הטעם" לחיים שמאפיינת דיכאוניים היא כה חובקת-כל וכה ניהיליסטית, ששום ביקורת חברתית משמעותית (כזו שאולי תוביל לשיפור החברה) לא תצא ממנה. האם יש לך אולי דוגמה נגדית מכל מאות השנים לפני שהתרבות החלה לסווג דיכאון כמחלה, ולטפל בו? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבין, זה בדיוק העניין. ישר רואים שאתה לא בדיכאון. אני לא רוצה לחיות בחברה תועלתנית *כזאת*, ששואלת מה הטעם בשאלה מה הטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טולסטוי? אני באמת לא בטוח שזו דוגמה טובה... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |