בתשובה לאפופידס, 01/05/05 22:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשנות השישים, הגב' חובבת השירה הפכה ללהיט היסטרי. לא ברור אם היא היתה מודעת לנעלגות שלה או לא, אבל חברות התקליטים עשו עליה סיבוב לא רע. גב' מילר שרה את downtown ולילה של יום מפרך עולמה של גב' מילר |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו צריכים להודות לפורצי דרך כמו וונג ומילר, המראים פעם נוספת שאין מדדי האיכות המקובלים אלא תוצא של קונסטלציות חברתיות מסוימות. אלמלא תאונה הסטורית שהעניקה לקבוצה חברתית מאוד מסויימת ממון וכח שאיפשרו לה ביד ברזל נעלמה, יכולת לשתק ערוצי התפתחות אומנותית אלטרנטיביים, הסוטים מן התלם המרכזי, המשרת בדרך עקיפה ככל שתהיה את שימור הונם וכוחם תוך הסחת תשומת לב ההמונים מן החלופות לסדר הקיים, אזי אנשים אמיצים כמו צמד זה לא היו נחשבים לחריגים, אלא לחלק לגיטימי מן המיינסטרים של הספקטרום האומנותי אליו יכולים היינו להיחשף, ואולי אף כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד אחת. סיפור אמיתי. פלורנס פוסטר ג'נקינס, אשת החברה הגבוהה שהחליטה לשיר ולהקליט אופרה. היא אפילו הופיעה בקרנגי הול בניו יורק בשנות הארבעים של המאה הקודמת. הביצוע הזה כנראה צריך להיות מוקדש לדורפל שהבנתי שיש לו בעייה עם דאסאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללא ספק מדובר באחת מחלוצות הקאמפ. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |