בתשובה לעוזי ו., 20/04/05 18:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה טוען שלהורים יהיו סיבות אחרות לבחור בבית ספר, כלומר שהם יקבלו כספים\מתנות\חופשה באילת מהבית ספר זה לדעתי שוחד\הפרת אמונים\מירמה וכו', וצריך להיות מטופל במערכת המשפטית1. למרות זאת אני בטוח שאפשר למשוך הורים בדרכים לא רלבנטיות אחרות, אבל אפעס לא עולים במוחי הדלוח רעיונות כאלה, מלבד מזון לילדים שהועלה פה, ואני לא בטוח במידת הבעייתיות שלו. אז כיצד היית מושך הורים ללא מתן כספים ומתנות באופן ישיר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר המוני הורים שמשקיעים הון עתק שאין להם בחינוך הילדים. רק לשם דוגמא, אחותי שולחת את הבן שלה לבי"ס הגובה 18000 ש"ח בשנה. אני עדיין לא ראיתי בן אדם שלא מוכן לשלם בשביל לתת לילד שלו חינוך יותר טוב. מאיפה בא הרעיון שבתי ספר יתחרו על מתן מוצר חינוך זול פשוט נשגב מבינתי. אמנם ייתכן שיש פה ושם אנשים שזה מה שהם רוצים. אולם מדובר על פלח שוק זניח שלא יהיה כלכלי לתת לו את מה שהוא רוצה. ואם הם אכן קיימים, גם היום ילדיהם אינם מקבלים חינוך ראוי לשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במידה וזה לא היה ברור, ההודעה למעלה יצאה מנקודת הנחה ששיטת השוברים טובה, אבל ביקשה מהמקטרג למצוא בה חולשות. אבל הצהרות כוללניות זה דבר מזיק: אנשים מוכנים להתפשר על הבריאות1 שלהם, לא כולם חברים בביטוח המשלים, לא כולם הולכים לבית חולים פרטי, לא לכולם יש כסף לשלם על התרופות שלהם והם נוטים להעדיף מזון\סיגריות. ואם כשמדובר בבריאות זה המצב קל וחומר. אז מאוד יכול להיות שיהיו בתי ספר שינסו להתחלק עם ההורים בעוגת השוברים2, אני רק טוען שהטיפול בנושא צריך להיות בידיה של המערכת המשפטית כי כמו כל דבר, אם יש אופצייה יממשו אותה. 1 והבה לא נסטה למצב מערכת הבריאות, ורק נציין שגם בארה"ב יש רבים ללא ביטוח רפואי. 2 מה דעתך על שיטת הדיבדנדים? מבצע: תנו לנו את השוברים היום, ו20 אחוז מהעודף בסוף השנה יוחזר להורים! והנה ההורים לא מסתפקים בחינוך פחות טוב מחד(כי יש לבית ספר יד חופשית לבזבז) ומשתתפים ברווחי בית הספר מאידך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר *המוני* הורים שמשקיעים הון עתק שמשקיעים הון עתק שאין להם בחינוך ילדיהם? מכיר באופן אישי? המונים? - ואתה לא מכיר אף בנאדם אחד שלא מוכן לשלם בשביל לתת לילד שלו חינוך יותר טוב? - אז אתה פשוט לא מכיר המוני אנשים אחרים! כפי שהצהרת, לא תשוחח יותר עם אלמונים, ואתה לא צריך לענות לי. השאלות שלי הן הצהרתיות ואינני מבקש תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר בחלוקת שוחד להורים; זו ראיה פשטנית של הבעיה. תחרות על לב ההורים תוביל באופן בלתי נמנע להעברת משאבים מן הפעילות היום-יומית לאירועים נוצצים, מהמורים בכיתות למנהלים הכוכבים, משיטות לימוד בדוקות להרפתקאות טרנדיות, מעבודה קשה לשיווק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעה: לפני שאנחנו מיישמים את השיטה על בתי הספר, יישום שיש בו משום הימור בעל תוצאות אפשריות הרות גורל, למה שלא ננסה אותו על תחום פחות קריטי? הבה נחלק תחילה שוברים ל"ערוץ חינוכי-לימודי-לילדים" בטלויזיה בכבלים. נאפשר לכמה זכיינים לשדר בערוצים מקבילים את מה שלדעתם עונה על ההגדרה הזאת, ונבדוק אחרי שנה או חמש כמה אנשים בחרו לרכוש בשובריהם כל אחד מהערוצים. אם המוביל יהיה הערוץ ששידר סרטים מצויירים יפניים אבל הגריל בין מנוייו טיסה לאקפולקו נהיה קצת יותר ספקנים מאשר במקרה והזוכה יהיה ערוץ ההיסטוריה (או משהו דומה לו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי הכל-הכל, אבל נראה לי בדיון הזה יש התעלמות מהעובדה שלא מדובר בניגודים בינאריים בין טוב ורע, אלא ברצף. הדוגמה של ערוצי הטלוויזיה דווקא ממחישה את זה, כי מעבר לשני הערוצים שמנית יש המון אחרים, ביניהם גם ערוצים מיוחדים לילדים, חלקם מתיימרים להיות חינוכיים, חלקם מספקים בידור וסרטים מצויירים ותו לא. אז כמובן שאם תעשה סקר, ההורים יגידו שהם בוחרים בערוץ ההיסטוריה. אבל אם תבדוק מה קורה בשטח, כנראה שרוב ההורים יניחו לילדים לבלות שעות מול ערוץ הסרטים המצויירים. וזה *למרות* שהם יודעים שהוא פחות טוב/חינוכי/לימודי מערוץ ההיסטוריה. לעצמם ההורים ייתנו הסבר, רציונליזציה שאומרת: הערוץ הזה אינו אופטימלי, אבל הוא סך הכל לא רע, ואם הוא מספק לי חצי שעה יותר שקט ביום (נאמר) והילדים שמחים, מה הבעיה? לכן, התשובה לשאלה "לאן יפנו ההורים את ילדיהם" היא שקלול של שני גורמים: 1. הערוץ/ שההורים יודעים שהוא טוב יותר 2. הערוץ/בי"ס שמקל יותר על ההורים מבחינות שונות (בידורי יותר, זול יותר, מרתק יותר וכדומה). 3. שקלול של שני אלה - אם הגורם הראשון לא "חזק" מספיק לעומת הגורם השני, ההורה יבחר בגורם השני. כלומר: אם ערוץ א' טוב פי 4 מ-ב', אבל מרתק את הילדים רק עשירית מהזמן, ההורים יבחרו בערוץ ב'. אם ערוץ א' טוב פי 1.5 מ-ב' ומרתק את הילדים 80% מהזמן לעומת ב', כנראה שיבחרו ב-א' (זאת במידה שהילד לא חולה ועצבני, למשל). * כאמור, לא מדובר ברצף, אז למשוואה הזאת ניתן להכניס הרבה יותר משני ערוצים. אם ערוץ המדע מרתק את הילד 3 דקות בלבד (לעומת 20 דקות של ערוץ הסרטים המצוירים), הוא ייזרק לפח למרות שההורה מאמין שהוא טוב פי 4 מערוץ הסרטים. ואם ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק מרתק אותו 10 דקות (לעומת 20 דקות של ערוץ הסרטים המצוירים), בהנחה שההורה מאמין שהוא טוב פי שניים מערוץ הסרטים המצויירים, תהיה פה דילמה מאוד קשה. אותו סוג שיקול נצפה גם בשאלות חינוכיות נוספות, בחירת מטפלת למשל ("היא לא ממש יודעת לספק לילד גירויים להתפתחות, אבל היא אשה טובה והיא גם מבשלת לו צהריים"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, שלחתי במקום לתקן. טוב, שיהיה, יש שגיאות הגהה פה ושם. רק להבהיר, שהפרמטר "כמה זמן הערוץ מעסיק את הילדים" הוא סתם דוגמה שנתתי. יכול להיות גם פרמטרים אחרים שאינם חינוכיים גרידא - כמו "האם כל שאר ילדי השכונה צופים בערוץ הזה והילד שלי עלול להרגיש אאוטסיידר", או "האם מחירו של הערוץ הזה בחבילת הערוצים עלה פי 1.5 השנה", או כל גורם אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל טוב ויפה, אבל כשנבדוק סטטיסטית (בשביל מה אנחנו משלמים ליובל?) נוכל לקבל מושג לגבי חשיבותו של הפרמטר "איכות חינוכית/לימודית" יחסית לאחרים, ומשם נוכל, אולי, להמשיך הלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיקה סטטיסטית טובה למחקר כמותני. איכות שייכת למחקר איכותני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכות יכולה להמדד גם בפרמטרים כמותיים. למשל: איכות החומוס יכולה להמדד במספר הקוליפורמים בו, או יכולה להמדד בשאלון שבו יתבקשו הנשאלים לדרג את החומוס בסולם של 1 עד 7. אי אפשר למדוד את איכותם של מחקרים איכותניים, לעומת זאת. מקסימום אפשר להמציא עבורם מדד דביליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות מוחלטת. במדעי החברה היום - פסיכולוגייה, סוציולוגיה, חינוך וכו' - יש מחקרים איכותיים רבים שמניבים תבונות נאות ביותר ומשכנעות לא פחות מאלה של המחקרים הכמותניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה לי בטעות. תקציר: יש שימושים חיוביים למחקרים איכותניים, אבל ההרגשה שלי היא שמרבית המחקר האיכותני כיום אינו עומד בתנאים לשימושים חיוביים שכאלו. יותר מדי פעמים ה"תובנות" שמניבים המחקרים הללו הן בדיוק התובנות איתן התחילו החוקרים את המחקר, רק שעכשיו יש להם הרבה יותר קישוטים אנקדוטליים כדי לרפד אותן ולהפוך אותן ליותר משכנעות. לצערנו, מחקר איכותני בפני עצמו לעולם לא יהיה באמת "משכנע", פשוט משום שמבחינה לוגית הוא אינו יכול להגיד שום דבר על העולם באופן כללי, אלא רק על המקרה שהוא חקר באופן ספציפי. דוגמא: קראתי לאחרונה מחקר איכותני שעסק בילד עם טרשת נפוצה. המחקר ראוי, משום שטרשת נפוצה היא מצב מאוד נדיר אצל ילדים בגילו, ולכן בלתי אפשרי לעשות מחקר כמותני אודותיו. עם זאת, יהיה זה מגוחך לנסות לקבוע שהמחקר הזה מהווה מודל טוב למופעים של טרשת נפוצה אצל ילדים, ולו משום שגם אצל מבוגרים הטרשת הנפוצה היא מחלה בעלת מגוון עצום של סימפטומים. אם הילד היה מפגין סימפטומים שמעולם לא נצפו אצל חולי טרשת נפוצה מבוגרים, אולי היה אפשר לשער שמדובר פה במשהו יחודי לילדים, אבל מכיוון שאף אחת מהתופעות שלו לא הייתה בלתי מוכרת אצל מבוגרים, לא ניתן לדעת האם ביטוייה של המחלה אצל ילדים זהים לאלו שאצל מבוגרים, או שילדים נמצאים רק בחלק מהטווח, או כל מסקנה אחרת שמחקר כמותני היה יכול לספק לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני דיברתי על מחקרים במדעי החברה. בתחום מדעי הטבע אין לי כל מושג מה נעשה בנושא זה, ולאור יחסי האמביוולנטי והחשדני עד מאוד לרפואה (קונוונציונלית ואלטרנטיבית גם יחד), לא הייתי רוצה לדון בה. עליי לציין שכל מחקר רפואי שנתקלתי בו עד היום - כמותני או איכותני - רק חיזק את דעתי שפלא גדול הוא שאנשים עדיין מצליחים להיעזר בו באיזה שהוא אופן. אבל באשר למחקרים איכותניים בכלל נראה לי שאתה טועה, גם משום שדווקא המחקר הכמותני הוא זה שמתחיל עם השערות מסוימות (כעקרון מובנה), ולכן אפשרות הטעות ובעיקר ההטיה - היא גדולה יותר, בשעה שהמחקר האיכותני, מבחינה מתודולוגית, אמור להתחיל ללא השערות כלל. וגם משום שבארץ תחום האיכותנות לא התפתח עדיין יותר מדי - החשדנות המסורתית כלפיו גדולה מאוד - ולכן מחקרים איכותניים רבים שנעשים כאן לקויים מאוד מבחינה מתודולוגית. המחקרים האיכותניים שהזדמן לי לקרוא (בעיקר בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה), שהיו בנויים היטב, היו משכנעים בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה מדעי הטבע, זה היה פסיכולוגיה (או ליתר דיוק, חינוך מיוחד - דובר שם על השפעות של טרשת נפוצה על כישורים נוירולוגיים מסויימים). מחקר כמותני מצהיר מראש על ההשערות שלו, מסביר איך הוא מצפה להוכיח אותן ואיך אפשר להפריך אותן. מחקר איכותני לא מספר לך מראש מה ההטיות של החוקר, אינו מסביר איך הוא מקווה להראות לך שהוא צודק (אלא בונה את התיק סעיף אחרי סעיף), ולא מספר לך איך יהיה אפשר להפריך את הטענות שלו (כדי שתתקשה יותר למצוא את הכשלים המתודולוגיים שלו). כל זה לא אומר שאין לחוקר הטיות או כשלים. מכיוון שהמחקר האיכותני העיקרי שנתקלתי בו מקורו לא היה מישראל, אני חושב שהטענה שלך כנגד המחקר האיכותני בישראל אינה רלוונטית עבורי, ולגבי המשפט האחרון שלך, נאלץ שלא להסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נאלץ לחלוק על טענתך ש"נאלץ" לא להסכים. מנין אתה יודע? הרי לא ציינתי אלו מחקרים אכותניים קראתי.:) אינני מתעלם מהטיותיו האפשריות של החוקר האיכותני, אבל נראה לי שכיוון שהוא איננו מתחייב להן - ממילא הוא פחות מחוייב להן, משום שגם אם יקבל תוצאות הסותרות את האינטואיציות הראשוניות שלו - זה עדיין לא בהכרח הורס לו את המחקר. והעובדה שהוא איננו מספר לך אין אפשר יהיה להפריך אותו - אין פירושו שהוא איננו ניתן להפרכה. אתה יכול לנתח את הנתונים שהוא מציג לך באופן שונה משלו, ואם תראה שקיבלת תוצאות אחרות ו/או שהניתוח שלך אמין יותר -זו תוכל בהחלט להיחשב הפרכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אבל הוא בוחר איזה נתונים להציג. אם החוקר לא אומר לי איזה משתנים הוא עומד לבחון, איך הוא עומד לבחון אותם, ובאיזה קריטריונים הם צריכים לעמוד כדי לאשש את הטענה שלו, איך אני אוכל לדעת שאין משתנים שהוא פשוט לא בדק, ולכן המחקר שלו אינו תקין? מחקר איכותני, בבסיסו של דבר, מספר לי סיפור. אל הסיפור הזה יכולים להכנס איזה פרטים שירצה להכניס לשם החוקר - אבל גרוע מכך, אין לי שום אינדיקציה של אילו פרטים *לא* נכנסו אליו. במחקר כמותני אני יודע בדיוק מה חיפשו, ואז אני רק צריך לקוות שהחוקרים לא משקרים במצח נחושה. במחקר איכותני אני לא יודע מה חיפשו, וכולנו יודעים שחצי אמת גרועה משקר גמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה בעיניך ההבדל בין שני סוגי החוקרים מבחינת יכולתם להכניס אליו ''איזה פרטים שירצו'', וגם לא מבחינת המשתנים שלא נבדקו. בשני המקרים מראים לך מה נבדק, לא מה לא נבדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. החוקר האיכותני מתיימר להציג לי את המקרה במלואו, במבט מעמיק. הדבר דומה להבדל בין קריאת מחזה לבין צפייה בו בתיאטרון. כשאתה צופה במחזה, אתה עשוי שלא להבחין בכך שבמהלך המערכה הראשונה, תלוי רובה על הקיר, ולכן לא תוכל לשער שהוא יירה במערכה השלישית. אבל כשאתה קורא את המחזה, אינך יכול לחמוק מהעובדה שכתוב שם, בתיאור החדר במערכה הראשונה, ''על הקיר תלוי רובה'' - ומרגע שאתה רואה בבירור את הפרט הזה, אתה יודע בבירור שהוא רלוונטי. ואם הפרט הזה אינו קיים שם, הרי שתרגיש מרומה אם במערכה השלישית יטענו שהיה גם היה שם רובה. קצת כמו סיפורי בלשים מהזן הנחות יותר, שבהם, בשלב מונולוג הפתרון של החידה, לפתע מקריץ הבלש הספרותי כל מיני ''רמזים'' שבעצם מעולם לא נאמרו במהלך סיפור העלילה, ולכן הקורא מרגיש כאילו נחמסה ממנו האפשרות לגלות בעצמו ''מי עשה את זה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאור הזה מעורר בי את הרושם שהכל עניין של הרגל. לי, למשל, קל לזהות פערים במחקר איכותני לא פחות מאשר במחקר כמותני, כנראה משום שהתרגלתי לקרוא את ה''סוג'' הזה של מחקרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אבל התמקדתי לא באיכות האובייקטיבית של אותו ביה''ס אלא באמונות של ההורים לגבי קיומה של איכות כזו, שהרי הבחירה שלהם נגזרת מאמונתם זו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |