 |
הנקודה החשובה איננה שאלות של "צמצום פערים כן או לא" אלא, בהנחה שעל המדינה מוטלת החובה לממן את החינוך של האזרחים, האם נגזר מכך שניהול החינוך צריך להעשות על ידי המדינה?
אם למשל היינו מסכימים שעל המדינה לממן את תזונתם של האנשים, האם עדיף היה שהמדינה הייתה עוסקת הן במימון והן בהכנת המזון או שאולי היה עדיף לחלק תלושים שיאפשרו לאנשים לבחור את המזון העדיף עליהם.
הרעיון של שיטת השוברים הוא הפרדה, המדינה עדיין מממנת (כלומר, האזרחים מעוטי היכולת מקבלים סובסידיה) אבל מי שמספק את השירות הוא אנשים פרטיים וחברות.
בכל הנוגע לצמצום הפערים יש בשיטת השוברים, לפחות תיאורטית, כמה יתרונות:
א. השוברים עצמם יכולים להיות דיפרנציאליים - אם רוצים לעודד את החינוך בעיירות הפיתוח, אפשר לקבוע ששוברים שם שווים יותר או, לחילופין, לקבוע את ערך השובר על פי מפתח סוציו אקונומי.
ב. מאחר והמימון נעשה דרך השוברים ולא על פי שום מפתח אחר, סביר להניח שהפערים הקיימים במימון היום יצטמצמו גם ללא דיפרנציאציה. המפתח לחלוקת התקציבים היום *איננו* פר תלמיד. הסיבה בשלה מושקעים יותר כספים באיזורי היוקרה נובעת מכך שאין קריטריון ברור (כמו מספר התלמידים) לחלוקת הכספים*1* וההחלטות נעשות "על פי שיקול דעת" - כלומר - יש משקל גדול לקשרים, פרוטקציה וכו. השוברים מסלקים את האלמנט הזה משום שהמימון נעשה באופן אוטומטי על פי בחירתם של ההורים.
*1*מעבר למימון ישיר של ההורים והמימון של הרשות המקומית שהוא גדול יותר באיזורים חזקים כלכלית
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש