|
בגדול, כל התיאוריה שלך מתבססת על כרעי תרנגולת. משום שאינך יכול להצביע על יהודי חילוני, אותו סב-סבך הדימיוני, לפני 500 שנה, לפני 1000 שנה, לפני 2000 שנה, לפני 3000 שנה. וכל אותם רשעי ישראל ושנכנסו לפרדס והישטתו, פשוט אין לי הגדרה טובה וקולעת יותר, פרשו מיהדותם וממילא חדלו להיות יהודים. חילונים הם אולי היו, אם לעבוד את ישו (היינה ודורו) או את האדמה (הטבע, שפינוזה) או את העבודות האליליות הפגאניות של תקופות ימי הביניים ולפניהם, נחשב בעיניך לסקולריזם בהתגלמותו.
אין לך סבא כזה. אתה חי בסרט. משום שהסבא של הסבא הזה שמר מצוות, אחרת הפך בן מנודה לעם היהודי וערק ממחנה העם לעם וללאום ולדת אחרת, בהיעדר מציאות חילונית רשמית בעולם.
וגם אם נניח שהינך צודק ואכן ישנם כמה אלפי משפחות כאלה ויש חיה כזו במציאות מאז ועד ימינו. אינני מצליח להבין מדוע אלה היו צריכים להעביר לבניהם גם את שמירת הברית מילה (שהיא כריתת הברית בין העם היהודי לבין בוראו-אלוקיו), את ליל הסדר, את צום יום הכיפורים לפחות עד שעות אחר-הצהריים, את הכמייה לארץ-ישראל התנ"כית וכו' וכו'. הרי אין לך בעם היהודי חילוני של ממש, דוגמת ברנר או ברדיצ'בסקי, שאף הם היו בנים למשפחות אורתודוקסיות אדוקות.
כל הסיפור הזה עם החילוניות היהודית החל עם פרוץ האמנציפציה. כפי שכבר תיארתי באחת ההזדמנויות:
מאז הִכתה תנועת ההשכלה שורשים באירופה, צפו דוברי המודרניות, רובם ככולם, שהדת תלך ותיעלם בהדרגה מהעולם התרבותי. המדע תפס את מקום הדת כאָמָת-מידה להבנת התהליכים המתרחשים בעולם. מנגנונים של שלטון מקצועי ופקידות החליפו את גופי הסמכות המסורתיים. במקום החובה המוסרית, באה התועלתנות שבמעשה. החפצים איבדו את תוכנם המהותי והחלו למלא תפקיד מוגדר ומועיל. בני האדם אף הם איבדו את ההכרה בזהות העצמית שלהם וחשיבותם נתבססה אך ורק על תפקידם במערכת. תהליך זה הוגדר כחילון: נסיגת הדת למקום שולי בחברה. מונח זה מתייחס למעבר של מוקד הכוח מהכנסייה למנגנון המדיני מהצד האחד, וליחיד, בעל זכות הבחירה החופשית, מהצד האחר. בתהליך נכללה גם מהפכה במודעות העצמית, שחלחלה מהאינטלקטואלים של תנועת ההשכלה באירופה וחדרה לתוך שדרות החברה כולה. באמצעותה, הציווי האלוקי, שהיה סמכותי בעבר, הוחלף בשיקול דעת ובהחלטה חופשית של הפרט. מה שהיה בעבר אמת אובייקטיבית הפך כעת להשקפה אישית סובייקטיבית. האמונה במציאות אחת ויחידה חובקת-עולם, ב"עולם משמעויות משותף לכל יושבי תבל", פינתה את מקומה בהדרגה להכרה בריבוי תרבויות ואורחות חיים. ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני, קדושתה הופשטה ממנה והיא הפכה למושג היסטורי גרידא. אף המסורת איבדה מכוחה הרעיוני: הפרט פנה לעתיד, לא לעבר, כאל מקור להשראה. האמונה המסורתית, בכך שהזהות האישית נקבעת מלידה, התרופפה. והפרט החל לפתח מודעות עצמית וזהות גמישה בהתאם לשינויים סביבתיים ועל פי בחירתו החופשית. ייתכן שלקיומו של עם ישראל משמעות רחבה יותר. בדומה לעמים אחרים חוו גם היהודים את החילון, אולם בהם הוא פגע באופן מיוחד. היה תנאי סמוי באמנציפציה ובהשכלה: סובלנות כלפי היהודים וזכויות יוענקו להם באותה מידה שבה יהפכו היהודים להתגלמות מופשטת של האדם באשר הוא, של האנושות כולה. מבחינה חברתית פירוש הדבר היה התבוללות; מבחינה אינטלקטואלית – התפרקות הערכים והאמונות שהיהודים נשבעו לקיים במעמד הר סיני. יהודים רבים האמינו שהתהליך שפיר, שהרי מי יכול היה לצפות בתחילת המאה התשע-עשרה את תוצאות התהליך? אך מה שהחל כהבטחה לעידן חדש של שוויון וסובלנות הסתיים במשרפות אושוויץ!
|
|