 |
"אני לא אומר ש*כן* צריך להרשות הכאות, באיזושהי מידה; אני בטוח שצריכה להיות מגבלה מעבר לשיקול הדעת של ההורים, וייתכן שהמגבלה הנכונה היא איסור מוחלט. רק שלא ראיתי עדיין טיעון משכנע למה."
מאחר וכמובן לא ניתן לערוך ניסוי לאישור או הפרכה של טענת צד זה או אחר, עלינו להשתמש בהגיון. לדוגמה, בוא ננסה לבחון מקרה א' שבו ילד בן שלוש מנסה להכניס מברג אל תוך שקע חשמלי.
ברור מאליו שיש כאן סכנה ברורה ומיידית לשלומו של הילד וצריך למנוע את הדבר. ישנן כמה אפשרויות, אבל הנה שתי העיקריות:
א. להעיף לילד סטירה ולהגיד לו נו-נו-נו, אסור! או להסביר לו, אחרי שירגע מבכיו, מדוע זה אסור.
ב. לתפוס את הילד ולמנוע ממנו לעשות זאת (פיסית) ואז לנסות להסביר לו או פשוט להגיד לו שזה אסור, בלי לנמק יותר מדי (אם הוא אינו שואל).
במקרה השני, "הנחת העבודה" היא שהילד רצה לבצע משהו שאסור לבצע ושעלינו למנוע זאת ואז להסביר לו, מתוך הנחה שאם יבין, מה טוב; ואם לא יבין, נאלץ למנוע זאת שוב. כמובן שאם גישתנו כזו, נעשה מאמץ מרבי למנוע הישנות של המצב, לדוגמה באמצעות כיסוי השקעים. היתרון הגדול של השיטה הזו טמון בכך שכל הגורמים המעורבים (ההורה, המברג, השקע, וכו') נותרים "נייטרליים" מבחינה מוסרית בעיני הילד. החולשה הגדולה של השיטה הזו טמונה כמובן באפשרות שהילד לא יבין את הקישור וידרוש מאיתנו להישאר ערניים.
במקרה הראשון, "הנחת העבודה" דומה, והתזה היא שאם נכה את הילד, ניצור קישור כלשהו בין הכאב לבין הפעולה האסורה והילד יקשר באופן אינטואיטיבי בין הדברים בנוסח מברג+שקע=אסור. כמובן שכדאי "לגבות" את הפעולה הזו בפעולת מנע כמו כיסוי השקעים. הבעיה העיקרית בשיטה זו היא שהקישור האינטואיטיבי עשוי להיות שונה לגמרי מזה שחשבנו עליו כאשר הכינו את הילד. הילד יכול לחשוב, לדוגמה, שכועסים עליו מסיבה אחרת לחלוטין, שלא אוהבים אותו, שהוא רע, שהכנסת מברג לשקע היא משהו מפחיד במיוחד או, לחילופין, אסור ולכן מושך במיוחד, וכן הלאה.
במקרה של אי-סטירה, המצב פשוט יחסית מבחינת השלכותיו. במקרה סטירה, יש לנו מגוון השלכות אפשריות ולמעשה אפשר לאמץ אותה רק במקרה ומניחים כי הילד פועל בהתאם להתניות פשוטות מאוד שעובדות תמיד באותו אופן, ממש כמו חינוכו של כלב לא לחרבן בבית.
לדעתי, בשיקלול בין שני הדברים, הכף נוטה באופן ברור וחד משמעי לעבר אי-סטירה.
=======
באופן כללי יותר, כמובן שאין זה מעשי לומר כי יש לאסור באופן מוחלט הכאת ילדים ולהכניס את העבריינים לכלא. הורים הם בני אדם וככל אדם הם עשויים לכעוס (בצדק או שלא בצדק), לאבד את עשתונותיהם, להבהל ולבטא את בהלתם באמצעות סטירה, וכדומה. החיים הם מה שהם ואין טעם לנסות ליצחקדמן אותם.
מה שאני יוצא נגדו הוא הנסיון ליצור אפולוגטיקה סביב העניין הזה, כדי להצדיק בדיעבד או לצורכי עתודות את ההכאה בנימוקים קלושים ש"זה לטובתו" או "לפעמים צריך". אף פעם לא צריך. אבל לפעמים זה קורה. כשזה קורה והתרגזתי וסטרתי לילד, נרגעים, מתנצלים, נוטלים על עצמנו את האשמה, מסבירים מה קרה לנו ויאללה, מדפדפים את זה. הנזק נגרם כבר, אין טעם להחמיר אותו באמצעות טענה שזה בעצם דבר טוב, או שזה "הגיע לו" או ש"ככה צריך".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש