 |
לא, אני חושש שאני לא מסכים.
המושגים "זכות", "חובה" ו"איסור" כאן הם מושגים מוסריים-משפטיים, שאין להם מובן אלא במסגרת מסוימת. עצם קיומו של האדם אינה נובעת מ"זכות", אלא היא נתון טבעי. אנחנו טוענים שלאדם יש "זכות לחיות" כפוסטולט שקיבלנו עלינו. המקור לזכות זאת הוא בהסכמה חברתית.
מאחר שמקור הזכות אינו אקסיומטי אלא הסכמי, הוא לא נובע מביסוס רציונאלי. מכיוון שכך, לא ניתן ליצור לו סייגים או גדרות. וכאן, מחוסר היכולת לתחום את הזכות, אנחנו נכנסים למדרון חלקלק בהפרתה: רשות להפר את הזכות בתנאים מסוימים גוררת אחריה את הרשות להפר אותה גם בתנאים אחרים, הקרובים לראשונים, וחוזר חלילה.
עקרון הרצף הזה ניתן להבנה מעוד כיוון: מושג ה"חיים" אינו בנוי משלבים נפרדים, אלא הוא רצף אחד. אנחנו יכולים לקבוע את הקצוות הברורים שלו (רגע ההתעברות והמוות המוחלט), אבל אי-אפשר לקבוע באופן לא-שרירותי נקודות אחרות להגדרת ה"חיים" על-פני הרצף הזה. גם מבחינה זאת, כל היתר "רשמי" לפגיעה ברצף הזה, לא ניתן יהיה לבלימה מטעמים רציונאליים, ואנו ניגרר שוב למדרון חלקלק.
זה לא אומר שאף פעם אי אפשר לשנות דברים, אבל אנחנו צריכים להתרכז יותר בלימוד מההיסטוריה: עריצויות ביצעו פשעים נגד האנושות בשם מדידת ערכם של חיי אדם, וגם אנשים "נאורים" (כמו השופט הולמס בפס"ד הידוע) נפלו כשהם ניסו למדוד את הערך של חיי-אדם.
אחת הבעיות היא שמטבעות-הלשון שאנחנו משתמשים בהן בנושא זה ("הזכות לחיים ראויים", "הזכות למות", "הזכות למות בכבוד" וכדומה), מקבלות משמעויות שונות בתקופות שונות, משמעויות שיכולות לשרת ערכים פגומים. כשיש לנו משהו כל כך בסיסי וחשוב כמו "חיים", אני לא הייתי ממהר לפרוץ את בהגדרות. אם הגב' שייבו לא סובלת – לא החברה ולא האפוטרופוס שלה צריכים לפגוע בכללי המשחק הבסיסיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש