 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על מאמר מעניין על נושא שכביכול נדוש כבר, אך בפועל כמעט ואין מדברים בו. אני חולק עליך גם ביחס לתיזה הכללית וגם ביחס לחלק מפירושי הכתוב. לגבי חולשת אחשורוש: האם אחשורוש הוא מלך חלש? ספק אם אפשר להסיק זאת מן הכתוב. אחשורוש אינו מבקש להרחיב את ממלכתו אלא לשמרה: הוא מציע לחם ושעשועים לתושבי שושן ומראה את כל פאר הדר חצרו כדי להרשים את נציגי כל המדינות, לא בגלל חולשה אלא משום שהפגנת עושרו וכוחו הם דרך לשמר אותו – הנציגים ישובו לארצותיהם ויספרו על הארמון והשעשועים בו, ומצד שני, ידעו להזהר מחמתו של מלך כה עשיר. את הכסף למשתאות אפשר יהיה להקדיש גם להקמת צבא שכירי חרב שיכניע מרידה. השיטה המשולבת הזו של לחם ושעשועים לאזרחי הבירה ומשתאות רבי רושם גם אינה חריגה בעולם העתיק, במיוחד אצל מלכים חדשים, המבקשים להבהיר לנתיני הממלכה כי לא סר כוח הממלכה מעליה. אפשר לראות בזה גם סימן של חולשה – שכן שליטי העולם העתיק נדרשו ל"הבהרות" כאלו באופן מתמיד אך אם כן, זו חולשה משותפת לכל השליטים אז. ולשם מה נדרש משתה של מאה ושמונים יום? התשובה בכתוב: נדרשים חודשים להגיע עד קצווי הממלכה ולשוב לשם. אפילו שליחיו נושאי הפתשגן של אחשוורוש נדרשים לשלושה חודשים, בין אדר לסיוון, כדי להעביר את צו המלך לכל קצווי הממלכה. סביר להניח כי נציגי כל פחה נסעו חודש או חודשיים עד שושן, שהו בה זמן מה, ואחר כך יצאו שוב לדרכם חזרה. שיטת השלטון של אחשורוש: כפי שאני מתרשם, אחשורוש נוקט שיטת שלטון שקטה וחכמה של "ישחקו הנערים בפני". הוא עצמו אינו מביע דעה בשום עניין – ובמיוחד לא בעניינים המציבים אותו בחזית שבה ייצור לו אויבים. לפי פרשנותך, זו חולשה. בעיני, זו דרך שלטון נבונה למדי. בפרשת ושתי, ממוכן הוא הצועד לחזית, אחר כך המן ואחריו מרדכי. אחשורוש נותר מאחור, כביכול נע ונד בהתאם למי ששוחח עמו אחרון, אך בפועל מנווט את הדברים בדיוק כרצונו. מטרתו אינה היהודים, המן או ושתי. מטרתו העליונה היא שימור שלטונו, ועמדת השליט רב החסד שאינו יודע מה קורה בממלכתו דווקא מתאימה לו. כמו אוגוסטוס מול הפולאייס ביוון או ביסמרק באירופה של אחרי 1871, אחשורוש מציב עצמו בחצרו בכל עת כאיש רב החסד העומד במרכז בקשותיהם ותחינותיהם של אנשיו, כשהוא עצמו רחום וחנון, אך כביכול, לא יציב כל-כך. בתחילה, הוא נותן לממוכן להציע לבחור מלכה אחרת וערכת פילגשים מרועננת – בדיוק מה שאחשורוש צריך לצורך חיזוק הקשרים בינו לבין הפחות השונות (ממש כמו שהמשתה עצמו נועד לכך). אחר כך, כדי שלא להתייצב בחזית בהעדפה של מדינה כלשהי, הוא בוחר כמלכה בנציגת עם חלש במיוחד. זה אינו איתות לחולשה – זו תבונה פוליטית. אסור לשליט לחזק אויבים פוטנציאליים בעלי כוח. לאחר מכן, הוא מנשא את המן מעל כל שריו (תהליך שנמשך זמן רב, שכן כעת כבר "שנת שתים עשרה למלך אחשורוש" (פרק ב', פסוק ז'). כאשר המן בא אליו ומציע להרוג ביהודים, הוא מניח לו לעשות כרצונו (אך דואג להעניק את טבעתו להמן, כך שזה האחרון יתייצב בחזית הפעולה (טבח וביזה לטובת הממלכה) שאולי תהפוך בלתי-פופולרית. כאשר הוא נוכח כי "העיר שושן נבוכה" הוא מבקש לתקן את המצב או אפילו סבור שהמן התחזק מדי (שכן עשרת בניו מצויים להם בעמדות כוח ב"שאר מדינות המלך"). אז, לפתע פתאום, נודדת שנתו של המלך והוא הופך מודע לתועלת שהניב לו אחד מפקידיו שהוא, ממש לגמרי במקרה, אויבו של המן והוא נותן להמן, שאינו מבין כי סר חינו, לבייש את עצמו בשער בת רבים. אחר כך, שוב לגמרי במקרה, הוא משגיח בהמן על מיטת אסתר וזועם אך גם כאן, מניח לחרבונא להיות זה שמציע את ההצעה לתלותו. במקום המן הכושל, הוא מקדם את מרדכי, שאין לו הרבה בעיות לבצע טיהורים. גם כאן, אחשורוש אינו זה הניצב בחזית. שוב הוא מעניק לאיש מחצרו את המשימה לתקן את הטעויות ולהתייצב בחזית הפעולה, אך הוא עוקב אחריה בדריכות (שהרי מודיעים לו כבר בערב יום הטבח הראשון בשושן מה אירע). ======= ושתי מחלוקות פרשניות: "המן מציע כסף לאחשורוש תמורת השמדת היהודים. אחשורוש מסרב לקבל את הכסף אך נותן את רשותו וטבעתו להשמדת היהודים. " – למיטב הבנתי, המן מציע להעשיר את אוצר המלך באמצעות הכסף שיבזז מן היהודים ואחשורוש נענה להצעה ומעניק להמן כסף כדי לממן את שכרם של "עשי המלאכה". אין שום הגיון בכך שהמן ישחד את אחשורוש לצורך פעולת טבח מקיפה – הדבר רק יחשיד אותו כמי שצובר לו בסיס כוח עצמאי והון בהיקף דמיוני (עשרת אלפים ככר-כסף). מסים חדשים: ככל הנראה, עיקר פרק ט' ו-י' כוללים שינויי נוסחה ונוסחאות שונות שהעורך הוציא מן הסיפור ושילב כלאחר יד בסוף המגילה. האם אפשר לראות במס של אחשורוש חלק מן הסיפור? ייתכן. שהרי הוא היה זקוק לאותם עשרת אלפים ככר-כסף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה, כמו יאיר ואלה שכתבו את המדרש בונים תלים של תאוריות על מלכות אחשורוש והפוליטיקה והמדיניות הפרסית על סמך סיפור אחד. ניתוח הסטורי כלכלי-מדיני כזה נרחב לא יכול להסתמך רק על סיפור אחד שנכלל באוסף הספרים הדתי של קבוצה אחת (ההסטוריה נכתבה על ידי המעמד הנשלט?). המסקנה היחידה היא שלכל הפרשנויות אין שום תוקף ומעמד "הסטורי" אלא זו רק פרשנות ספרותית לאגדה שרובה באה מהרהורי לבו של הפרשן (ראה את ערימות הפרשנות היהודית במאמר של יובל). כמו שלא תוכל לנתח את המצב המדיני-כלכלי של תושבי א"י-לפשתינה על סמך סיפור של הזז, או על ההתפתחות ההסטורית של כלכלת ארה"ב ושיטת הממשל שלה על סמך כמה דיווחים וכתבות רקע בעיתונות, או גרוע מזה, בעיתון בעל גוון אידאולוגי מסוים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי מאמר שניסה לנתח את מצבו הרפואי של דוד המלך על סמך פסוק אחד (והמלך דוד זקן, בא בימים; ויכסהו, בבגדים, ולא יחם, לו. מלכים א,א). נכון להיום ישנו ויכוח על מי היה האחשוורוש, לגבי מלכנו ע"ה ישנם חוקרים שטוענים שהוא כלל לא היה קיים (בניגוד למלכים מאוחרים יותר), ככה שלא תמיד ניתן להשיג עוד מידע על התקופה. ככלל היסטוריה וניתוחה אינה מדע מדוייק, מותר לנו לבנות תאוריות והשערות על סמך הטקסטים המצויים בפנינו כי האופציה האחרת היחידה היא פשוט לא לנסות לקבוע כלום מעבר לכתוב וגם בכתוב להטיל ספק. ברור שיש להתחשב במקור המידע, אבל הכתיבה במגילה היא יחסית (לתנ"ך) לא מגמתית וכל הטקסט אינו משרת את האינטרסים של אחשוורוש, ככה שאין סיבה מיוחדת לפסול את הכתוב כהשערה לגיטימית. בכל מקרה הצלחה אינה מובטחת (ע"ע טרויה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הבעיות שעולות מהשוואת הנפש למחשב היא היא הזכרון. בניגוד למחשב, זיכרון אנושי איננו פועל כך שהיזכרות היא אחיזור ושליפת מידע, במשמעות של זיכרון כפעולה ההופכית לאיחסון. זאת אומרת, במחשבים המידע נשמר בצורה ישירה וכדי לשלוף אותו מהזיכרון צריך לעבור את שלבי תהליך האיחסון, מהסוף להתחלה. יש מספיק מידע אמפירי המראה שזכרון אנושי איננו פעולה של איחזור מידע ישיר שניתן לתיאור מכני, אלא פעולה הבונה מחדש שברי דברים בהתאם לתנאים זמניים הקיימים בזמן ההיזכרות. יז זיכרון ישיר ובלתי אמצעי כמו שאנחנו ניזכרים בתמונה מסוימת או בנוסחה מתמטית. אבל כשאנחנו צריכים להיזכר בנרטיב מורכב כמו "מה עשית אמש?" אנחנו צריכים להפעיל מאמץ מחשבתי כדי לבנות מחדש את כל פרטי הערב. זה קורה גם כשאנחנו צריכים להיזכר בסיפור שקראנו, בתיאור מאורע לו היינו עדים וכו'. המאמץ התבוני מוביל לבניה מחדש של דבר מה הדומה, אם יותר אם פחות, למה שאנחנו חושבים שבאמת קרה או היה. המחשבה שבאמצעותה אנחנו מנסים להיזכר נתונה תחת השפעות של הסביבה הזמנית, של מה שעבר עלינו מאז אותו "אמש," מה שמשפיע על הצורה בה הזכרון נבנה. אם אנחנו צריכים לחזור על סיפור אותו שמענו ממישהו, הרי שאז יש התערבות עוד יותר גדולה של כל מני אלמנטים "מפריעים," במיוחד הנטיות האישיות שלנו, האידאולוגיה או המושגים בהם אנחנו תופסים את העולם וכיו"ב. בגלל שההפרעות האלו משפיעות גם על הצורה בה אנחנו שומרים על הסיפור אותו קראנו וגם על האופן בו אנחהו בונים אותו מחדש בזמן שאנחנו נזכרים בו, נוצרות הטיות וסטיות בין מה שאנחנו זוכרים לבין מה שבאמת קרה או שמענו או ראינו. ניקח לדוגמה את סיפור ההפגנה נגד רבין וארון המתים. לכאורה זהו מאורע שארע רק לפני 10 שנים וכל מי שכתב עת זה תגובה היה עד לארועים באותו זמן. והנה, מגיב ימני זוכר דבר מה שונה ממגיב שמאלני, או מגיב אחד זוכר שהיה כתוב דבר מה על הארון ואחר זוכר משהו אחר (במקרה הזה לא היה קשר לזהות הפוליטית שלהם). מגיב אחד זוכר את האווירה כמאיימת ומסיתה והשני זוכר שהיו הפגנות מלאות זעם אך עדיין במסגרת מקובלת, וכה הלאה וכה הלאה. וזה אמור בארועים שאמורים להיות טריים בזכרון של המגיבים. בקשר לסיפור של מגילת אסתר, הרי הזכרון היחיד שקיים הוא הטקסט שהועתק במשך כ-2000 שנה בתוספת שכבות של פרשנות (לפחות לגבי מי שהיה חשוף לה) ואינדוקטרינציה חינוכית. עכשיו באים ומנסים לבנות מחדש את ההיסטוריה האמיתי של ארועי המגילה. כדי לבנות את הסיפור ההיסטורי, מעשה של היזכרון מכוונת, יש צורך מאמץ תבוני מנתח, במחשבה רציונלית שמנסה לדלות קרעים ופרטים ולשזור אותם לכדי סיפור "אמיתי," לא היזכרות ישירה כמו שאנחנו זוכרים משהו ויזואלי, מייידית וללא התערבות מחשבתית. מכיוון שהדרך היחידה לבנות סיפור היסטורי כזה הוא באמצעות כוח הרציו, וזה נתון תחת ההשפעה של המבנה הנפשי של "האדם הזוכר", ותחת השפעת התנאים הסביבתיים של זמן הזכירה, הרי שמעבר לשלד מאד מסוים של פרטים טכניים (היה או לא היה מלך בשנה כזו וכזו), בעצם תהליך הבניה של הארוע ההיסטורי (מן היזכרות שכזו) יש חוסר אפשרות מובנה להגיע לאמת מדיוקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לך "אמת מדויקת" ? למה לא תסתפק ב: אפשרות הרמונית לזמן ומקום נתונים .? כך שה"אמת" תשתנה או תחשף בכל זמן ומקום בהתאם לנתונים הקיימים באותו זמן ומקום וכך יקרה ששינוי ה"אמת" לא יהיה כל כך טראומטי כפי שהוא כיום אצל רוב בני האדם . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה את מתכוונת? (עד עכשיו יצאתי תמיד נשכר כשביקשתי ממך לפרט) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה שומדבר. רק רציתי להעיר שההגיון, בניגוד למה שחושבים, מוליך אותנו שולל לפעמים, במיוחד במקרים כמו שתארתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאני מסכימה . רק הפלגתי הלאה כדי להתגבר על ההגיון שמוליך אותנו שולל . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נראה לי שאתה, כמו יאיר ואלה שכתבו את המדרש בונים תלים של תאוריות על מלכות אחשורוש והפוליטיקה והמדיניות הפרסית על סמך סיפור אחד'' התאוריות והפרשנויות שלי לא התייחסו לאחשורוש כדמות היסטורית אלא כדמות בסיפור בדיוני הנטוע על רקע ספציפי בזמן. במלים אחרות, ניסיתי לפרש את דמותו של אחשורוש באופן שונה, לא טענתי שכסרכסס הראשון או השני היה כזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |