בתשובה למני אביב, 17/03/05 18:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"בבקשה, אל תספרו לי על כוחות הטבע הכלכליים של העידן הגלובאלי. יש כאן תהליך של עוול וביזה. זאת צריך לאמר. ועול נעשה בידי בני אדם, כלפי בני אדם. ויש מי שאחראי..." תאמין לי, אני כל-כך מבין את חשיבת-המשאלה הזו שלך, שאכן לא פועלים כאן כוחות טבע אלא שישנו גזל מרושע וגזלנים מרושעים. זה מזכיר לי תמיד את רזי ברקאי שרצה "לדבר עם האחראי על האינטרנט". גם אני רוצה לדבר איתו. כל-כך מפתה לחשוב שההכנסה הצנועה שבכיסך אינה אסון טבע בלתי נשלט אלא מזימה. לא טייפון כשרונך הצנוע או צונאמי בחירת המקצוע שלך אלא יודיד הכסף הרשע שזרעו בעלי ההון. אם כך אכן היה, מה פשוט ומאושר היה עולמנו! אפשר היה לתפוש את הבוזזים, לענוש אותם כהלכה, לקחת להם את הכסף, לחלק לאלו שבאמת ראויים להנות ממנו (אתה, וגם אני רוצה קצת) ולהשיב את הסדר לעולם. מה חבל שהמציאות אינה כזו! אבל, אתה יודע, בשלב מסויים צריך להפסיק לחלום בהקיץ. הנסיון להמשיך בריקודים הופך פתטי אי-שם אחרי גיל חמש, והליהוק של נ"ב כנבחן ולקיק והזוג סבירסקי כיונה לא ממש משכנע. אפילו לא אותך, אני חושב. גן שלומית נגמר, ודי. ======== אוקי, ועכשיו, ניגש לנתונים. כזכור, מנופף הפרופסור סבירסקי באצבעו ומודיע לנו בלשון בלתי משתמעת שהמצב חמור, חמור מאוד! הפערים גדלו! העניים מתעניים! העשירים מתעשרים! האמנם? בוא נבחן תחילה את המצב היום. לפי סבירסקי, ב"תמונת המצב החברתית 2004"*1* הכנסת העשירון העליון הולכת וגואה, והגיעה בשנת 2003 ל-27.7 אחוז מכלל ההכנסות, לעומת 2.4 אחוז עלובים לעשירון התחתון. כלומר, הגזלנים הבוזזים קטפו הכנסה של פי 11.5 מזו של העניים ביותר. אבל סבירסקי שוכח משום מה – בוודאי מתוך שגגה שבתמימות! – לספר לנו על שני נתונים נוספים. העשירים המנוולים אמנם גורפים מעט יותר מרבע מההכנסות, אך לפי נתוניו של אלון אטקין ב"אדווה"*2* הם משלמים חצי (47 אחוז) מכלל המסים במדינה. כלומר, הם נושאים פי שניים בעול ביחס להכנסתם. אבל נניח לפי שעה לנתוניו של אטקין, הבוגד העלוב הזה, ונגע בעניין חשוב יותר - ההוצאות. כלומר, פחות חשוב לנו מה כתוב בסעיף הברוטו או אפילו בנטו – משנה בעיקר ההוצאה בפועל, המעידה על הסכומים שעמדו לרשותה של משפחה בכל עשירון. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2002*3* עולה כי כלל ההוצאה הכספית לתצרוכת של משפחה בעשירון העליון הגיעה ל-17,367 שקל, לעומת 5,791 שקל במשפחה מהעשירון התחתון. כלומר, פי 2.99. אמנם מדובר בנתונים חמורים, חמורים מאוד! אבל איכשהו, אולי לא כל כך נוראים כמו שהם נשמעו כשסבירסקי דיבר על זה. אבל זה לא כל הסיפור, כמובן. סבירסקי הרי טוען שהמצב לא רק חמור (חמור מאוד!) אלא גם מחמיר. לפי נתוניו, בשנת 1990, בעידן שבו טרם החלה כנופיית יודיד הכסף לנקנק את כולנו בקנה מידה מסחרי, היה המצב טוב בהרבה. העניים חגגו עם 2.7 אחוז מההכנסות והעשירים חמסו מכולנו רק 24.4 אחוז. העיניים מצטעפות בדוק של דמעות חברתיות כשאנחנו חושבים על האסון שהמיטו עלינו בוזזי-ההון: בתוך 13 שנה בלבד ירדו הכנסות העשירון התחתון ב-0.3 אחוז!!! הלב פשוט נקרע לגזרים גמדיים! ואם לא מספיקה המועקה הנפשית הזאת, מצטרפים לקדירת אילי ההון גם חבורת הקוויזלינגים מהלמ"ס. לפי נתוני העבר שלהם*4* לשנים 1992/3, עולה כי עשור קודם לכן בזבז העשירון העליון המושחת סכום הדמיוני של 7,481 שקל, לעומת 2,613 בעשירון התחתון. כלומר, פי 2.86. אם ננוע שש שנים קדימה, לשנת 1998, נגלה כי היחס שם הוא של פי 3.01. כלומר, לא רק שהעשירים גוזלים את כספנו, הם גם מבלבלים אותנו עם נתונים לא אחידים. פעם הניצול עולה, ופעם הוא יורד.*5* לסיכום, אין דרך לעקוף את המציאות, צריך להתמודד עמה: טענותיך הוכחו במלואן. אמרת כי נ"ב מראים כיצד "המיתון עוזר להעצים את הרווח היחסי של עסקיהם של העסקים הגדולים" ואכן, הנתונים מורים על כך ששנות המיתון החריף בשנים 2001-2 הובילו לכך שהכנסת העשירון השודד קפצה בשיעור מטאורי מגובה של פי 3.01 מהעשירון הנגזל לגובה של פי 2.99. כלומר, פה היא אולי קצת ירדה, אבל זה רק מחזק את הטענה של נ"ב שמדובר בהונאה רבתי! אין דרך טובה להדגים זאת ממאמרם המופתי של ביכלר וניצן על שובה של הסטגפלציה.*6* צמד הכותבים המוכשר הוכיח במאמר מופלג במעלות זה כי הדרך היחידה להסביר את היעדרם מרשימת בכירי הכלכלנים בעולם היא בקיומה של מזימה מרושעת. האם ניתן להעלות על הדעת סיבה אחרת לפסילתם של צמד כותבים שהניב מאמר נבואי שכזה? בחיוך קליל של מי שהעבר והעתיד ככלי משחק בידיו (ובנוסף, בלוריתו השזופה מתנופפת ברוח האביבית) חזה הצמד באמצע שנת 2003 המשך של המיתון, משום שסיבותיו אינן קשורות ל"מצב הבטחוני" (במרכאות) אלא לסיבות עמוקות יותר. ומה? עינינו הרואות – כמו שניבא הצמד המיתי, המיתון החמור בישראל נמשך ומעמיק! הם חזו אינפלציה חמורה הממשמשת ובאה, וכמובן, כמו שעון, אנו שרויים עתה בסחרור הראשוני לקראת היפר אינפלציה. אמנם לפי ה"לשכה" המרכזית ל"סטטיסטיקה" האינפלציה עומדת על 0 אחוזים לשנה, אך הסיבה לכך היא פשוט שהלמ"ס מודדת בעיוות מכוון את האינפלציה הכמותית ולא את האינפלציה ההצברית, שאותה ניתן לגלות בקלות אם מודדים את מתאם ההכנסות המצרפי של פרחי המרגנית, שבתוך הארון, שבמצברי המוסכים, שבדרך לנארניה. חוץ מזה, יד "נעלמה" זידונה ובוטחת, ביצעה הגהה הצברית במאמר והחליפה את המילה "ארגנטינה" ב"ישראל" ו"פרון" ב"שרון". נניח לקורא הנבון לנחש מיהם בעליה של אותה יד צייתנית שעליה שעון *כסוף* עם ההקדשה "למילטון, בהוקרה מפרומה". בכל אופן, גם אם כאן זה אולי לא לגמרי נכון וגם אם הנתונים של נ"ב לא "נכונים" במובן המצברי של המילה העניין הוא שבגישה שלהם נ"ב צודקים בהחלט ואפשר בהחלט לראות שהמצב חמור מאוד היום ואין צורך בנתונים כדי לראות זאת. מספיק לפתוח את העיניים ולהסתכל במציאות באופן הצברי. לא כוחות הטבע הכלכליים של העידן הגלובאלי יקבעו לנו מה צריך להיות ומה לא. ========== *1*http://www.adva.org/ivrit/ISRAEL_2004_HEB.pdf *5*למעשה, מאחר והנתונים לשנת 1992/3 נוגעים למשקי בית עירוניים ולא למשקי בית בכלל כמו הנתונים העדכניים יותר, סביר להניח שהפער הקטן הקיים מקוזז לחלוטין, אם מניחים העדפה לצורת יישוב לא עירונית (וֹילות!) לעשירון העליון.*2*http://www.adva.org/ivrit/taxes/TaxesIsrael2001.htm *3*http://www1.cbs.gov.il/shnaton55/st05_29x.pdf *4*http://www.cbs.gov.il/archive/shnaton48/st11-01ab.gi... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בוא, לפני הכל, נוריד ביטויים המייחסים 'רשע' לעשירים ודומיהם. היגררות לשנאה ובוז רק תרדד את הפולמוס ותפגע במה שאני חושב שאמור להתרחש בדיונים מעין אלה. כמובן, שאי אפשר להימנע משיפוטים שנובעים מהתחושה המצפונית האנושית, המזהה עוול ממשי בתהליך המתרחש של הצטברות ההון בידי מעטים, אבל אני לא מבקש לקלל, להשפיל או לפגוע באף אדם שחי בעושר מופלג. אני רק מנסה להצביע על העיוות. שנית, הנתונים שהבאת ממקור מהימן, יש בהם די כדי לספר את הסיפור ולהציג את העוול, גם אם הם לא מביאים בחשבון הכנסות שלא מדווחים ללמ"ס (ולדעתי, הן לא מעטות). הנתונים מציגים תמונה של התעשרות העשירון העליון. האם 3% גידול בהכנסות הכלליות הם מעט?! ועוד בזמן שכל שאר העשירונים (למעט התשיעי שדרך במקום) איבדו מהכנסותיהם? האם אתה לא מזהה כאן תהליך ברור ועקבי, שמתרחש למעשה בעוד אנחנו מפליאים בנאומים על גבי האתר הזה? מלבד זאת, כאשר בודקים את ההכנסות של המאיון העליון, רואים תמונה מדהימה עוד יותר של צמיחת הכנסות (ותודה ל'אייל המצטט'), באופן שמצביע לא רק על מעין 'מגמה כלכלית' אלא על תהליך מובנה, שקוף עד להדהים, של הצבר הון, עושר וכוח. והרי בתוך תוכה של קבוצת העושר הישראלית המאבק לא נפסק. כי קבוצות ההון הגדולות מנהלות מאבק עם קבוצות הון קטנות ובינוניות, במקביל למאבק הנצחי נגד צבא השכירים. שלישית, גם אם הבעתי לא פעם הערכה עצומה לספרם של נ&ב זה עדיין לא הופך אותי לדובר שלהם. אולם, נסיון לשפוט את מפעלם לפי הקריטריונים הקונבנציונאלים של ההיררכיה האקדמית-מדעית הוא חסר שחר. הרי את ההיררכיה המופרכת הזו הם תוקפים, והם רואים בה מנגנון עזר מהימן לתהליך ההצבר של ההון, שכזכור הוא אינו ייחודי לישראל. (אם כי, בישראל זה כבר הגיע לרמה של אבסורד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנתונים מציגים תמונה של התעשרות העשירון העליון. האם 3% גידול בהכנסות הכלליות הם מעט?! ועוד בזמן שכל שאר העשירונים (למעט התשיעי שדרך במקום) איבדו מהכנסותיהם?" ראשית, אכן מדובר במגמה צנועה יחסית. 3 אחוז על פני 13 שנה הם שיעור של רבע אחוז לשנה. שנית, התעלמת בצורה גורפת מהטענה העיקרית שלי שלמעשה *אין* כאן שום מגמה – אם אתה בודק את היקף ההוצאות (או אפילו נתון כמו הכנסות נטו, אחרי מיסוי) לא ניתן להבחין בשום מגמה כזו, אפילו בשיעור הצנוע לו אתה טוען. למעשה, אם תבדוק את נתוני ההוצאות של העשירון התחתון לפי נתוני הלמ"ס תגלה כי משנת 1992 עד 2002 עלה חלקו של העשירון התחתון בכלל ההוצאות במשק מ-5.1 אחוז ל-5.4 אחוז – עליה של 5.5 אחוז לאורך התקופה. עליה זו אינה תופעה מבודדת, גם חלקו של העשירון השני והשלישי בכלל הצריכה עלה (אם כי בשיעור צנוע יותר), כאשר ירידה ניתן לאבחן בשאר העשירונים, לבד מהעשירי. מדוע מתרחשת תופעה ביזארית כזו? התשובה של סבירסקי (העשירים לקחו מהעניים) לא תופשת כאן, משום ששלושת העשירונים התחתונים דווקא צומחים בשיעור הוצאותיהם. תשובה טובה יותר אפשר למצוא, אולי, אם מצליבים את הנתון של היקף העבודה וגודל המשפחה. בניגוד לכל שמונת העשירונים העליונים, בהם הייתה יציבות במספר העובדים למשפחה וירידה בגודל הממוצע של המשפחה, בשני העשירונים התחתונים אפשר להבחין בירידה משמעותית של 25 אחוז במספר העובדים במשק בית ולעומת זאת עליה בגודל המשפחה – נתונים העומדים בסתירה מוחלטת למתרחש בכל שאר העשירונים. במקביל, אפשר להבחין בירידה חדה בהיקף הצריכה ביחס להכנסה אצל שני העשירונים האחרונים, מהיקף של 66 אחוז (הכנסה ביחס לצריכה) להיקף של 56 אחוז. במלים פשוטות, הקצבאות אכלו את הלחם לכל העשירונים האחרים. שלישית, עצם העלאת הטענה תמוהה. שים לב שלא בודקים כאן את השינוי במצבו של העשירון התחתון כשלעצמו או ביחס לצמיחה בשוק בכלל אלא שואלים רק אם הוא התקדם באותה מהירות כמו העשירון העליון. מה החשיבות של השאלה הזו? סבירסקי ושות' מצביעים על כך שבתקופה האמורה חל פיתוח בתעשיות הטכנולוגיה העילית ובמיוחד האלקטרוניקה – מה שיכול להסביר את צמיחת הכנסות העשירון העליון – אבל מדוע צמיחה כזו היא גזילה ממישהו אחר? האם גיל שווייד גנב את רעיונותיו מאנשי העשירון התחתון? האם קובי אלכסנדר כלא במרתפו משפחות מהעשירון התחתון וכפה עליהן למסור לידיו את סודות הניהול העסקי הנבון וכך צבר את עושרו? האם לא נכון יותר לומר שגיל שווייד צבר את עושרו מהסיבה הטריוויאלית שהוא פשוט מוכשר בתחום עיסוקו? "גם אם הם לא מביאים בחשבון הכנסות שלא מדווחים ללמ"ס" מכיוון שאי-דיווח או הסתרה של עבודות שחורות אינה אופיינית דווקא לעשירון העליון, ראוי להתעלם מנתון זה. "נ&ב... נסיון לשפוט את מפעלם לפי הקריטריונים הקונבנציונאלים של ההיררכיה האקדמית-מדעית הוא חסר שחר. הרי את ההיררכיה המופרכת הזו הם תוקפים, והם רואים בה מנגנון עזר מהימן לתהליך ההצבר של ההון." לא בדיוק. לתפישתם, מעמדם האקדמי העלוב הוא עדות לכך שיש כאן מנגנון חשאי אפל המונע מהם את המעמד הראוי להם. שים לב שמתקפתם נגד מילטון פרידמן עוסקת ללא הרף בפער בין המעמד והכיבודים שניתנים לו לבין ערכו האמיתי בעיניהם. בשפה לא כל כך מנומסת קוראים לזה קנאה. בשפה מנומסת יותר קוראים לזה "אישור דרך הכחשה" – עצם המתקפה על הפער הזה בין מעמד לערך אמיתי מעידה על כך שהם סבורים שלתעודות ולכיבודים הללו יש חשיבות מכרעת. אגב, כהערה בצד, חשוב לי לציין שאתה מתעלם לחלוטין מהנתונים שהעליתי קודם, כמו גם משאלות שהעליתי קודם. אני מניח שאתה חוקר ומכין תשובה ראויה. אם לא, יש לנו כאן בעיה עמוקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נדבר על הנתונים שהבאת. הנתונים מראים שבכל מה שנוגע לצריכהת התרחבות הפערים בין העשירון העליון לתחתון היא מזערית. על זה אני לא מתווכח לעת עתה. ובכל זאת, נתונים אלו לא מצביעים מצב הפערים האמיתי שקיים בארץ. מכמה סיבות. ראשית, תופעה ידועה (וזאת אני מביא דווקא מלימודי הכלכלה) היא העובדה שככל שאדם עולה בסולם ההכנסה כך יורד שיעור הצריכה שלו ועולה אחוז החיסכון. קוראים לזה: נטיה שולית לצרוך (נש"צ mpc). כלומר: בעוד שבעשירון התחתון רק סכום מזערי מן ההכנסה, אם בכלל, מוקדש לחיסכון הרי שבעשירון העליון חלק משמעותי (ולעתים הרוב) של ההכנסה נחסכת. מה עוד שחלק מהכסף מושקע באפיקים שנושאים רווח יפה (עם מס קטן יותר ממס על עבודה), עם יועצים, ורואי חשבון, וחשבון מניות, אג"חים ושאר מטעמים שנמנעים מאוכלוסיה עניה. רווח זה על הון מושקע שוב (אם באפיקים פיננסים, אם בנדל"ן) ונושא שוב רווח (עם מס זעיר) וחוזר חלילה; והרי לך דרכו של הון להתרבות (באופן חלקי בלבד, כמובן). שנית, נתונים אלו שהבאת, אין אני יודע אם הם כוללים צריכה בחו"ל. אם לא, הרי תמונת הצריכה האמיתית אמורה להיות שונה לגמרי (מסיבות ברורות- בעיקר לאחר ה'ליברליזציה' בשוק המט"ח). שלישית, בנוגע לדיווח ללמ"ס- לדעתי, הסתרות ההכנסה גדלות (בשיעורן היחסי) ככל שעולים בסולם. אבל נניח לזה עכשיו. רביעית, תופעת התרחבות הפערים והצבר ההון הולכת ונעשית מובהקת יותר, ככל שנטפס במעלה המאיונים. בדיקת נתוני המאיון העליון מגלה כי הכנסתו ביחס למה שנקרא השכר התיכונה של השכירים צמח מ- 1:16 ל- 1:90, במהלך שנות התשעים. והרי כשמדברים על מאיון זה, מתכוונים לאותה שכבה מובחרת של בעלי החברות הגדולות במשק, ששיעור אחזקתם בהון הכללי צמח בצורה מטורפת לגמרי. תאוריית ההצבר מצביעה על שכבה זו של אוליגרכיה כעל המנוע של הקפיטליזם הנוכחי, אשר תכלית הגידול שלהם (גידול יחסי ולאו דווקא נומינאלי), היא היא המניעה אותם. אתה צודק באשר לעובדה שאנו מתעקשים לבחון את מצב העשירון העליון באופן יחסי לתחתון, ולא באופן נומינאלי. (באשר לצמיחה במשק- אני מפנה אותך לפרסומי מרכז אדווה, שאתה עצמך כיוונת אותי אליהם, שמראים כיצד השכבות הגבוהות נהנות ממירב פירות הצמיחה, בעוד הנמוכות נאלצות להסתפק בפירורים ממש). הסיבה לכך היא פשוטה: עוני כמעט תמיד יחסי. הגדרתו של עוני נובעת מהימצאותו של עושר בסמוך לו. ככל שסמיכות זו אדוקה יותר וככל שעושר זה גדול יותר, כך נעשה העוני חמור יותר. בכפר דייגים הודי קטן שהייתי בו פעם, רחוק ממרכזי אוכלוסיה, הרוויחו המשפחות משהו כמו דולר ליום וחיו בשמחה וברווחה (למרות שפע מצומם מאד של מזון ושאר מצרכים); בעיר הגדולה (כמו כלכתה ודומותיה) מרוויחים פועלי הדחק סכומים גדולים יותר אבל כל הווייתם אומרת עוני מנוול. באשר לחבר'ה שהצליחו להתעשר בצורה פנומנאלית בשנים האחרונות של חגיגת ההיי טק- אולי ארחיב עליהם את הדיבור בפעם אחרת. אומר רק זאת: אין אדם העושה את הונו לבדו. כל צבירה של הון היא תולדה של מערכת חברתית, הבנויה על תשתית רחבה של ידע, עבודה, אמצעי תקשורת, תחבורה וכו. יש גבול עד כמה יכול אדם להיות מוכשר יותר מחברו. וגם אם אין גבול כזה, הרי הדעת נותנת שבני אדם החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים (שהם תמיד מצומצמים ונמצאים במחסור- לפי תורת הכלכלה עצמה!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ננסה לנתח את הנתונים שאתה מעלה והנתונים הנוספים: א. העשירון העליון מפנה חלק ניכר מהכנסתו לאפיקים פטורי-מס המניבים בתורם הכנסות נוספות. ב. ככל שאנו מטפסים במעלה העשירונים אל המאון העליון, כך מוקדש מאמץ הולך וגובר של העשירים יותר למנוע מיסוי הכנסותיהם במיסוי ישיר באמצעות יועצים, רואי חשבון, וכו'. ג. ישנו קשר "לא כשר" בין בעלי הון ובין הממשלה, שבאמצעותו מצליחים בעלי ההון לשמור על חרכים שבעדם הם מצליחים להמלט ממסוי ישיר. עד כאן, הכל מוסכם על שנינו. אנחנו יכולים להתייחס לנתונים אלו באמצעות חזרה על אמצעים שננקטו בעבר: הגברת המאמצים להביא למיסוי גבוה יותר של העשירים. הבעיה עם אמצעי זה הוא שמנסיון העבר, ככל שאתה מגביר את מאמצי המיסוי, כך אתה מגדיל את הכדאיות של שימוש באמצעי עקיפה ובקשר הלא כשר עם הממשלה. מאחר והשימוש באמצעים אלו קשור אף הוא בגובה ההכנסה שלפני כן (היינו, ככל שאתה עשיר יותר, כך אתה יכול להקדיש יותר מאמצים ומשאבים כדי להמנע ממסוי), עולה שכל צעד של הגברת האכיפה והמיסוי יניב החרפה נוספת בפערים והעמקת הקשרים האפלים בין הון לשלטון – בדיוק הפוך ממה שאתה מעוניין בו. לעומת זאת, אם תוריד את המסים, תפשט את מערכת המס ותפחית את נוכחות הממשלה במשק, הרי שתפחית בשיעור ניכר את המוטיבציה להעלים או לחמוק ממסוי, תקזז בכוחם של בעלי ההון לנצל את ערוץ הקשרים בין הון לשלטון ותגדיל את חלק ההכנסה של העשירים המופנה לצריכה (והגדלת הצריכה היא הרי פעולה שממנה נהנים הכל) – בדיוק מה שאתה רוצה להשיג. במלים אחרות, הטיפול במצב העגום שנוצר צריך להיות באמצעות שחרור המגבלות והקטנת המעורבות הממשלתית במשק – בדיוק הצעדים עליהם ממליצים הליברלים. דומה שגם עליך להצטרף להמלצה זו, האין זאת? ומעניינים מעשיים פשוטים, לסוגיות פילוסופיות יותר. כתבת: "יש גבול עד כמה יכול אדם להיות מוכשר יותר מחברו. וגם אם אין גבול כזה, הרי הדעת נותנת שבני אדם החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים (שהם תמיד מצומצמים ונמצאים במחסור- לפי תורת הכלכלה עצמה!)." יש מאחורי דבריך כמה הנחות שגויות: א. היחס בין כשרון להכנסה הוא בטור חשבוני וש"יותר כשרון" שווה באופן כלשהו ל"יותר עבודה". לדוגמה, אם גיל שווייד מוכשר ממני פי שתיים, הרי שהוא צריך להשתכר פי שתיים ולא פי אלפיים ממני. זו הנחה שגויה, כיוון שפערי כשרון ויכולת מתורגמים בדרך כלל במציאות ליחס הקרוב יותר לטור הנדסי. הסיבה לכך היא, בפשטות, שהצרכנים (המייצגים את הביקוש) מעריכים ומתגמלים לא את גודל המאמץ או אפילו את גודל הכשרון, אלא את התוצאות שהוא הניב והביקוש להן (כלומר, את מידת המחסור במוצר המבוקש). למשל, אם אני וגיל שווייד ישבנו וחשבנו שנינו שנה תמימה על אלגוריתם אבטחה – ואני כמעט המצאתי אלגוריתם והוא המציא אלגוריתם, הפער בין התגמול שהוא ואני נזכה לו לא יהיה "כמעט" אלא מאות מליוני דולרים. או, דוגמה אחרת, נאמר שאתה ופול מקרטני התחלתם לנגן על גיטרה בו-זמנית, ושניכם השקעתם אותם מאמצים בנגינה ובכתיבת שירים. אבל הוא כתב את "אתמול" ואתה כתבת שירים של חמי רודנר. הפער בהכנסות ביניכם לא יהיה פרופורציונלי לפער בכשרון אלא לפער בתוצאות ובביקוש להן. הרבה יותר אנשים מעדיפים לשמוע את פול מקרטני מאשר את חמי רודנר. ב. מדוע שאנשים החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים? האם העובדה שפול מקרטני נולד מוזיקאי כשרוני ממני ולמרות זאת רוצה לחיות בלונדון משמעותה שהוא צריך לחלק את ההכנסות מכשרונו איתי? או, האם גברים ונשים יפי תואר שבשל כך נישאו לגברים ונשים יפי תואר אחרים צריכים לחלוק בבעלים ובנשים שלהם עם אחרים שבמקרה הם מכוערים? האם מייקל ג'ורדן צריך לחלוק את הכנסותיו עם שלל הנמוכים נטולי כשרון הכדורסל? מדוע ולמה? ועוד כתבת: "אין אדם העושה את הונו לבדו. כל צבירה של הון היא תולדה של מערכת חברתית, הבנויה על תשתית רחבה של ידע, עבודה, אמצעי תקשורת, תחבורה וכו"' אוקי, כלומר, אם אתה שחקן כדורסל מוכשר, העובדה שאת כדור הסל, הרשת והקרש מייצרים פועלים בפיטסבורג משמעותה שהם למעשה שותפים שווי זכויות להכנסותיך? זו הכוונה? המשמעות הישירה מכך היא שאין לשום אדם שום זכות על שום דבר – האם זו כוונתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה איכפת לי בכלל להוריד מיסים, ואפילו לדרגה נמוכה מאד (והרי גם אני לא חסיד גדול של מוסד המדינה), אם המערכות החברתיות-כלכליות היו מסוגלות ליצור חלוקת משאבים סבירה. כלומר, אם הכלכלה היתה מוציאה אל הפועל את תכליתה: להזין את כל (!) פרטיה. אבל חוסר יכולתה של הכלכלה הקפיטליסטית לספק את צרכיהם הבסיסיים של נתיניה- למרות שפע המשאבים והתוצר- מחייבת קיומו של מנגנון מאזן. בקשר למייקל ג'ורדן: אם מייקל הגדול היה חי על אי בודד והיה מייצר לעצמו כדור וסל, אז כשרונו האדיר לא היה ממציא לו משאבים והכנסות יותר ממה שהאי מסוגל לספק לו. כלומר (ואנא שים לב): כשרונו של מייקל מתבטא להכנסות אסטרונומיות רק בהקשר המורכב של החברה שהוא נמצא בה. הווה אומר: קבוצת הכדורסל; הקבוצות המתחרות; מנגנוני השיווק והפרסום (טלוויזיה בעיקר, אבל גם שאר מותגים של תעשיה נלווית); יצרני הפרקט, הסלים, האולמות, מערכות התקשורת; התשומה ההיסטורית של הידע המאפשר את התשתית, שעליה נבנית הזירה הכדורסלנית; וכמובן, הצופים... אפשר להפליג עם כך עוד ועוד ועוד... העיקר הוא, שעושר אינו עושר אלא אם הוא נוצר בקונטקסט של התארגנות חברתית. הרעיון של איש ההיי טק, לא קרם עור וגידים של ממון מתוך הדינאמיקה של עצמו. הוא היה זקוק לעצמות ולבשר של הידע, העבודה, המשאבים, ושאר תשומות, שגלומות בטבורה של ההתארגנות החברתית. וכדי שלא תחשוד בי שאני סתם מזיין את השכל, תרשה לי לספר משל קצר: חמישה ילדים בשכונה שוכבים על הדשא ביום חם. משעמם להם מאד. אין מה לעשות. לפתע, ניצב על רגליו דני ואומר: 'יש לי רעיון! בואו נבנה מתקן שעשועים'. דני הוא לא סתם ילד בעל רעיונות אלא גם חכם לא קטן המצוי ברזי ההנדסה, והוא מציע את שירותי כשרונותיו. לאחריו קם יוסי ואומר: 'רעיון מצויין! ולאבא שלי בחצר יש את כל מה שצריך: קרשים, חבלים, מסמרים וכלי עבודה'. כולם קמים בהתלהבות, הולכים לבית של יוסי ומביאים עמם את כל הדרוש. העבודה מתחילה וכולם משתפים פעולה. כמובן, שדני נותן הוראות ומפקח על הבניה עצמה, ויוסי מחלק את המשימות. לבסוף עומד לו המתקן על תילו וכולם שמחים. דא עקא, לפתע עומד לו יוסי ומכריז, שמכיוון שהוא הביא את האמצעים (יענו: בעל ההון), יש לו זכות של בעלות, ולכן המתקן הוא שלו, ומי שרוצה להשתמש בו חייב לשלם 5 גולות. ויכוח מר פורץ מיד בין יוסי לבין דני, אשר במסגרת היותו בעל הרעיון (להלן 'היזם') ובעל הכישרון, הרי שעומדת לו זכות הבעלות גם כן. יוסי מסכים בלית ברירה. וכך, מחלקים ביניהם דני ויוסי את הבעלות, סוגרים בגדר את המתקן ומדירים את שלושת הילדים האחרים מכל זכות של בעלות. ומדוע? מפני שעבודה לא מקנה בעלות בעולמנו. כמובן, שאם היו שלושת המקופחים הולכים להלשין למורים, אזי היו הללו קוראים לסדר את הילדים, מכנים אותם בריונים וחסרי התחשבות, ומאלצים אותם לחלוק שווה בשווה את הזכות להשתמש במתקן. אבל כשזה קורה כל הזמן בעולם הגדולים, קוראים לזה חוקי השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא היה איכפת לי בכלל להוריד מיסים, ואפילו לדרגה נמוכה מאד (והרי גם אני לא חסיד גדול של מוסד המדינה), אם המערכות החברתיות-כלכליות היו מסוגלות ליצור חלוקת משאבים סבירה. כלומר, אם הכלכלה היתה מוציאה אל הפועל את תכליתה: להזין את כל (!) פרטיה. אבל חוסר יכולתה של הכלכלה הקפיטליסטית לספק את צרכיהם הבסיסיים של נתיניה- למרות שפע המשאבים והתוצר- מחייבת קיומו של מנגנון מאזן." א. תכליתה של הכלכלה אינה להזין את כל פרטיה. זו הפרשנות שלך למושג. הכלכלה אינה אלא צירוף מלאכותי שאנו עושים לצורך נוחות לסך כל פעולות הפרטים בחברה, הפועלים כל אחד להזין את עצמו. למעשה, זוהי נקודת המחלוקת העיקרית בין ליברלים לקולקטיביסטים: הליברלים רואים בחברה קבוצה של פרטים, שיש ביניהם הסכמות כלשהן שמטרתן לשרת את התועלת של כל פרט בנפרד. הקולקטיביסטים אינם מכירים בזכויות הפרט כלל, אלא רק בחברה או באומה, שהפרט הוא רק "נתין" שמטרתו לשרת את המטרה הלאומית. ב. מאחר והכלכלה הקפיטליסטית היא שיצרה את שפע התוצר והמשאבים, אתה נדרש להכריע: או שאתה מוותר על הכלכלה הקפיטליסטית, ואז אין תוצר ואין מה לחלק; או לקבל כלכלה קפיטליסטית – יש שפע שאינו מחולק באופן אידאלי לפי טעמך. ג. קיומו של "מנגנון מאזן" הוא תעתוע: בדוגמה שלי, התערבות המדינה והמיסוי המדורג הם-הם המנגנון המאזן וכפי שראינו והסכמנו, הם אינם עובדים והגברה של התערבות המדינה והמיסוי רק תגרום להם לעבוד עוד פחות טוב. אם כן, מדוע מנה מוגברת של התרופה שלא עוזרת היא התרופה למחלה? =========== לגבי משל גן הילדים: א. ההנחה שעבודה צריכה להקנות בעלות היא ההנחה המרקסיסטית, בעקבות אדם סמית וריקרדו, שערך העבודה ככמות העבודה, וערך המוצר (במקרה זה, הפארק) כערך העבודה. שתי ההנחות המקושרות נראות נכונות באופן "אינטואיטיבי" אבל הן שגויות לחלוטין, כפי שהראו מספר כלכלנים לפני שנים רבות מאוד,*1* ואין לדעתי טעם לשוב ולדוש בהן. ב. אתה מניח, יתר על המצב הקיים, שהילדים האחרים מוכנים לעבוד בלי הסכם, בלי הבטחה ובלי תמורה, עניין מפוקפק ביותר (אפילו בין ילדים, ולא כל שכן בשוק). האם אתה היית מוכן לעבוד בלא תשלום? ג. התמורה החשובה ביותר (הבעלות) מוקנית ליזמים משום שהם מחזיקים בידם את המוצר שהביקוש לו הוא הרב ביותר: חומרי הגלם והתבונה ההכרחיים לעצם קיומו של העסק. היינו יכולים לדמיין את הפארק מוקם עם ילדים אחרים, אבל לא בלי דני או יוסי. וכדי שלא להוציאך פטור בלא כלום, הנה הגרסה המתוקנת למשל שלך, כפי שהיא מתרחשת במדינת הרווחה האידילית שלך: יום חם, וחמישה ילדים בשכונה שוכבים על הדשא. משעמם להם מאוד. לפתע, ניצב על רגליו דני ואומר: "יש לי רעיון! בואו נבנה מתקן שעשועים." טוב, אומרים כולם. אבל איך לבנות? דני אומר שהוא יודע איך לבנות, אבל אין לו חומרים. מייד קם יוסי ואומר: "לאבא שלי בחצר יש את כל מה שצריך: קרשים, חבלים, מסמרים וכלי עבודה." יופי, אומרים כל הילדים: בואו ונבנה. "רגע-רגע", אומר יוסי. אם אני מביא את כל החומרים, אז אחרי שאנחנו גומרים אני מוכן לתת לכל אחד שתי גולות, אבל אחרי זה, הפארק יהיה שלי. "ומה איתי?" אומר דני. יוסי מוכן לתת לו שלוש גולות, אבל דני לא מסכים. הם מסכימים ביניהם שתמורת הידע שלו איך לבנות, חצי מהפארק יהיה שלו. שלושת הילדים האחרים חלוקים בדעתם. אחד מוכן לעזור תמורת שתי גולות. השניים האחרים רוצים להיות "שותף" בעד עבודתם. דני ויוסי לא מסכימים. "אני מביא את כל החבלים", אומר יוסי. "רק אני יודע איך בונים נדנדות", אומר דני. "טוב", אומרים השניים האחרים, "אז שלום". דני ויוסי רצים לחצר ומציעים לילדים האחרים להשתתף תמורת שתי גולות. במהרה נמצאים שני ילדים אחרים. אחרי יומיים, הפארק מושלם. אחרי השלמתו משלמים דני ויוסי שתי גולות לכל אחד מהילדים שעזרו להם ובונים גדר מסביב לפארק, כדי שלא כל הילדים ישחקו בפארק, אלא רק מי שיתן להם גולה אחת. הילדים האחרים רצים לגננת. היא באה, הורסת את הגדר ועושה נו-נו-נו לדני ויוסי: "איך אתם מתנהגים בצורה כל כך לא חברותית? בושה וחרפה! אתם לא יודעים שהכל שייך לכולם? חכו שאספר על זה להורים שלכם!" והיא פונה לשאר הילדים: "בואו ילדים, הגן של כולם! שחקו להנאתכם" – והולכת. הילדים משחקים בגן, כשדני ויוסי מסתובבים באיזור בפנים מאוכזבות. לא עוברות כמה דקות ורמי הקטן נופל מאחת הנדנדות ומקבל מכה בברך. בכיו מזעיק למקום את הגננת. "איך אתם בונים נדנדה כזאת?" נוזפת הגננת בצמד היזמים, רמי המייבב אוחז בידה. "מעכשיו אתם אחראים לכל מה שקורה בגן! אני לא רוצה להגיע לכאן כל חמש דקות". הילדים ממשיכים לשחק ודני ויוסי, אף שהגננת מינתה אותם לאחראים, לא ממש שמים לב. הם עסוקים מדי בלהיות מאוכזבים על כך שהגננת "גנבה להם את הפארק". אך מה עושה הדיבוק – זמן מה אחרי כן נופלת שקדית מהמגלצ'ה. שוב, קם יריד בגן, מה פה, איזה מין צרה צרורה פה! הגננת מגיעה למקום, אך לא מוצאת שם את יוסי ודני, שנמלטו מאימת עונשה. הגננת מבינה שכך זה לא ילך. היא קוראת לדני ויוסי ומפתה אותם בלשון רכה להפוך אחראים לפארק כי הם "ילדים טובים ואחראים". היא גם מבטיחה להם לחלק להם גולה אחת בסוף כל יום אם הם ישגיחו על הגן, ידאגו להחליף חבלים שיקרעו ולבנות נדנדות חדשות במקום כאלו שיתקלקלו. והולכת, כמובן. בסוף היום, מתייצבים דני ויוסי אצל הגננת ומבקשים את הגולה שלהם. הגננת לא מוצאת גולה בכיסה ומבטיחה לתת להם מחר. למחרת, בשעת הריכוז, היא מבקשת מכל הילדים לתת גולה אחת לטובת "תורנות בגן". את הגולות היא מחביאה במקום נסתר, ומחלקת מהן בסתר לדני ויוסי בסוף כל יום. אחרי זמן מה, כלות הגולות ובנוסף, אבא של יוסי מגלה את החומרים החסרים בחצר ונותן ליוסי מנה שאם-עוד-פעם-אחת-אז-אני-לא-יודע-מה-יקרה וחכה-שאמא-תגיע-הביתה-חכה. יוסי הבוכה רץ לדני ושניהם מסכימים שמעכשיו לא שווה להם בשביל גולה אחת והם רוצים שתיים וגם ביום שישי גולה פרפרית או נחשית. הגננת לא שמחה לשמוע על הדרישות החדשות של שני רודפי הבצע הקטנים. "אני לא יכולה לקחת כל פעם גולות מכולם", היא אומרת להם. "כולם בגן כבר כועסים, וחלק מהילדים אומרים לי שאין להם גולות. אולי בכל זאת תשמרו על הפארק כמו שהיה פעם, בלי גולות? לא אכפת לכם שיהיה לילדים פארק לשחק? אתם לא חושבים אף פעם על אף אחד אחר?" דני פורץ בבכי. "לא רוצה פארק. אני לא רוצה להשגיח", הוא אומר. כל פעם מתלוננים עליו ונמאס לו. יוסי מנענע בראשו לשלילה: "אני לא רוצה. חוץ מזה, אני לא רוצה גם גולות אלא כסף כי אבא שלי אמר שאסור לי כבר לקחת חבלים אז אני צריך כסף לקנות חבלים". הגננת, מצידה, הייתה כבר מוותרת מזמן על הפארק ושילכו כולם לעזאזל. מה, קודם הם לא חיו בלי פארק? לא הסתדרנו בלי? ועוד איך הסתדרנו! אבל שמועה גונבה לאוזנה שהמון הורים התפעלו מהפארק, כשהיא עצמה מעטרת את הסיפור המקורי בתוספות שונות על כך שהיא "תמכה" בבניית הפארק, ושכולם בנו אותו בשביל כולם, ואפילו, היא נזכרת, בברושור של הגן שהיא הוציאה מופיעה תמונה של הפארק הקטן עם הסבר שזו התוצאה של גן המחנך את הילדים ליזום למען כל שאר הילדים ללא אנוכיות. היא לא יכולה לוותר על הפארק עכשיו. "טוב", היא אומרת, "בואו נעשה דבר כזה. במקום לתת לכם גולות וכסף, אני אמנה אותכם אחראים על הפארק ואתם תקחו מהילדים עשר אגורות מכל אחד וככה כולם יהיו שמחים, בסדר ילדים?" יוסי מתלהב: "נהדר, אבל אני רוצה עשרים אגורות מכל אחד". וגם דני: "כן, אבל אני רוצה גם גדר מסביב לפארק כדי שלא יכנסו ילדים ויחרבו הכל. אני רוצה לשמור שהכל יהיה בסדר, אז אני רוצה גדר". וכך היה. בריכוז שלמחרת, ביקשה הגננת מכל הילדים להביא עשרה שקלים מהבית, משום שזו עלות הבנייה, כפי שדיווחו לה דני ויוסי. למחרת, כאשר הביאו הילדים את הכסף, רץ יוסי ורכש את כל החומרים, כפי שאמר לו דני ושניהם פיקחו על בניית הגדר, שכן כל הילדים נדרשו להשתתף גם בבניית הגדר כי "הגן הוא בשביל כולם", כפי שאמרה הגננת. וכך נתהווה. הגדר הוקמה, בגדר הוקם שער, וכל מי שעבר בשער שילם עשרים אגורות ליוסי ודני. מדי פעם הועלה המחיר או ילד נפל מנדנדה, אבל מבחינת הגננת כבר לא הייתה דרך חזרה. היא לא יכלה להסתובב בפארק בעצמה כל היום. היא הייתה זקוקה לדני ויוסי, במיוחד משום שהם ידעו לסתום את הפה ולא סיפרו לאף ילד על הסידור שלהם עם הגננת. "זה עסק מצויין", אמר יוסי, כיסו מרשרש מעשרות מטבעות של עשרים וחמש אגורות. "העיקר שכולם בטוחים. היה קורה אסון אם לא היינו משגיחים", אמר דני. "והכי חשוב," סיכמה הגננת, "הילדים לומדים עוד לפני בית ספר איך עובדת מדינת הרווחה שלנו". ============== *1*כדי להקל על שנינו, הפנייה להסבר מפורט מעט יותר: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%99%D7%9... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה. לפני הכל, אין לי חשק להיות מעוגן באסכולות למיניהן, ולא להיקרא בשום תואר שיש 'יסט' בסופו. כלומר: אני לא קולקטיביסט ואפילו לא מרקסיסט. כל נאמנות מהסוג הזה עלולה לקבע את המחשבה וליצור תבניות שסופן להירקב. עכשיו בוא נדבר על תגובתך: לפי עניות דעתי, האינדיבידואל שבאדם הוא תכלית נפלאה, אך היא אינה סותרת את היותו יצור חברתי. או, אם תרצה, האלטרואיזם אינו סותר בהכרח את האגואיזם. כלומר: שאיפתו של אדם למימוש עצמי עשויה לבוא לידי ביטוי יחד עם הכרה של שיתוף ואחווה עם הזולת. זה גם אינו סותר את יצר התחרות שבאדם, שאיני מכחישו כלל וכלל. גם מנגנון התחרות מתגלם אך ורק בהקשר של האירגון החברתי. יש בזה מן הדומה לתחרות ספורט, אשר מאבדת את ערכה אם קיימת עדיפות מוגזמת לפרט אחד מן המתחרים (ראה, מכבי בכדורסל). כמו כן, אידיאל התחרות מתגשם במציאות שבה היא הופכת להיות המנוע היוצר של החברה, כשכולם מרוויחים וניזונים ממנה. זה היה תכליתו של הקפיטליזם הקלאסי של תחילת המאה ה-19. אולם, עם התבגרותו של הקפיטליזם, הפכה התחרות לכלי המגביל את הייצור החברתי לא פחות משהוא מעוררו. מה עוד שאידיאל התחרות, המטופח ע"י שכבות גבוהות ושבעות, שימש למעשה למנגנון של רמיסה וגזל. אידיאל האינדבידואליזם היוצר, העצמאי, התגשם כאנוכיות חמדנית שמעוגנת כל כך טוב במבנה של האירגון החברתי, עד שמיטב ה'אינדבידואליסטים' יחתרו לטפחו, לשמרו ואף לחזקו. ולא לחינם הלאומיות- שלא לומר הלאומנות- כל כך מזוהה עם שכבות עשירות בחברות המודרניות. וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה... אתה אומר: "הכלכלה אינה אלא צירוף מלאכותי שאנו עושים לצורך נוחות לסך כל פעולות הפרטים בחברה, הפועלים כל אחד להזין את עצמו." כאן אתה נוגע בשורש המהותי של המחלוקת. מפני שאתה מניח, לפי תפיסת ה'אינדבידואל', כי יסוד החוויה האנושית היא הבדידות שלו. כלומר: אדם הוא קודם כל בינו לבין עצמו, ורק אחר כך הוא איש חברה. מכאן אתה טוען שהחברה היא בעצם מעין כורח מלאכותי המתנגש עם הווייתו האמיתית של האדם. אני מקווה שהבנתיך נכון... רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'. ולאחר מכן, בגלל איזו תאונה היסטורית, או בשל כורחים כאלה ואחרים, הצטרף אותו זאב בודד אל האירגון האנושי והפך להיות איש חברה. ומאז ועד היום, החברה מהווה מעין גורם מדכא, שזומם כל העת להשתלט לו על היצור הפרטי שלו (כי בחברה, כמו שאתה אומר, אנו אוספים בעצם את התוצרים הפרטיים של כל אחד לתוצר כללי). הקפיטליזם, כך אולי תגיד, שחרר את האדם היוצר, החרוץ, ממילכוד הייצור החברתי ואיפשר לו, בעזרת מנגנון הרווחים הדיפרנציאליים, להנות מתוצרת כישרונו ועבודתו. הייתי רוצה שתגיב על מסכת זו של תיאור, כדי שאוכל להבין היטב את מה שעומד בבסיס תפיסתך. לפי תפיסתי, החברה היא אינה בגדר תאונה, או כורח כפוי, אלא חלק אורגני מהאנושיות, באופן, שוב, שאינו סותר את האינדיבידואליזם. העצמאות אינה נקנית בהכרח בריחוק מחברה, אלא עשויה לא פחות להתממש כשהאדם נטמע באירגון החברתי ואינו רואה בכך איום על נפשו. מכך נובע, שהכלכלה אינו תוצר מלאכותי של אוסף פריטים, אלא התוועדות אירגונית, הנובעת מעצם מהותו וכמיהותיו של האדם, שתכליתה היא לייעל את הייצור, ולהעניק רשת הזנה למען כל פריטי החברה, לפי מערכת הצרכים שלהם (שבחלקה גם נובעת מן האירגון החברתי). הרווח הנובע מן הייצור המאורגן (ועל כך הרי דיבר מרקס), הווה אומר: הערך העודף של הייצור- עליו מתקיים תמיד מאבק מר. את הרווח הזה הקפיטליסטים תמיד מנסים להגדיל, מחד, ולהגדיל את השליטה בו, מאידך. כלומר: הם מנסים להגדיל את הרווח בעזרת ייעול היצור (טכנולוגיה וכו'), וגם, וזו הטרגדיה שלעולם אינה נגמרת, בעזרת הדחתם של כמה שיותר אנשים מהמשאבים החברתיים. כלומר: יצירת עוני והנצחתו. לטעמי, כלכלה שמתעסקת בשאלת הערך העודף, ואינה שמה דגש על חובת ההזנה כללית, היא כלכלה כושלת... תודה לך על ההפניה הנ"ל. אני לומד עכשיו מעט על האסכולה האוסטרית. מעניין... ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה..." יש כאן שני דברים: א. אתה מבלבל בין קפיטליסט ובעל הון. האחד נוגע לעמדות, השני למצב: קפיטליסט הוא בעל עמדות ליברליות בתחום הכלכלה; בעל הון הוא מי שיש לו כסף רב. לכן, הקפיטליסט יתנגד למעורבות של המדינה בשוק; בעל הון עשוי להתנגד לכך (אם הוא גם קפיטליסט בעמדותיו) או לתמוך בכך, אם הוא לא. בפועל, רוב בעלי ההון במדינות רווחה או מה שמכונה "כלכלה מעורבת" הם בעלי עמדות "קורפורטיביות": הם תומכים במעורבות המדינה כל עוד היא משרתת את האינטרסים שלהם. בין זה לבין הקפיטליזם אין כל קשר. ב. אם אתה סבור שמוסד המדינה "מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון", הרי שקל להניח כי תתנגד לפיתוח מוסד המדינה ותתמוך בצעדים לצמצום כוחה והשפעתה – ומכאן, שאתה בעצם תומך בעמדה הקפיטליסטית. וראה גם כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%9... "רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'." זו אינה עמדתי כלל. אדם הוא יצור חברתי ואין לו אפשרות אלא להתקיים בחברת בני אדם אחרים. גם העמדה הקפיטליסטית היא כזו, ולו מהטעם הפשוט שאין כמעט ערך לפעולתו של האדם הבודד, מעבר להישרדות גרידא, בלי הקשר חברתי-כלכלי. אין זה משנה אם אני פועל בבית החרושת, מהנדס או צייר – לפעולתי יש משמעות וערך רק בתוך הקשר חברתי. ההבדל העקרוני בין עמדתי (ועמדת הקפיטליזם) לעמדות הסוציאליסטיות-קולקטיביסטיות הוא בעקרון הוולונטריות: לפי הגישה הליברלית-קפיטליסטית, החברה צריכה להיות התארגנות המבוססת על הסכמה מרצון (וולונטרית), כשמטרתה העיקרית היא לאפשר לכל פרט את המידה המרבית של חירות. כלומר, החברה היא מסגרת שנועדה לאפשר לפרט במידה המרבית של חירות. בתפישה הקולקטיביסטית, החברה היא יצור לעצמו, בעל מטרות ו"אישיות" הקיים בנפרד מהפרט הבודד, והמטרה העליונה של הפרט אינה חירותו אלא שירות "רצון הכלל". מכיוון שכך, כפייה אלימה (כלומר, לא וולונטרית) של מה ששליטי החברה מפרשים כ"רצון הכלל", על חשבון חירות הפרט, היא צעד כשר ורצוי. הבעייה בתפישה הקולקטיביסטית היא שהיא תומכת לכאורה בדיכוי חירות הפרט. הפתרונות של כל הקולקטיביסטים היו תמיד באמצעות הרעיון שבזמן כלשהו בעתיד יתמזגו רצון הפרט ורצון הכלל ויהפכו לאחד. כלומר, בני האדם ירצו כפרטים מה שרצוי לכלל החברה (כפי שהקולקטיביסטים מפרשים אותו) וכך, בפועל, לא תתקיים סתירה בין חירות הפרט לרצון הכלל. העמדה הקפיטליסטית-ליברלית גורסת שלרעיון זה אין קשר למציאות והוא אינו אלא דרך נוחה למרקסיסט, נאמר, ללכת עם ולהרגיש בלי: לתמוך בעריצות (בפועל ועכשיו) תוך כדי תמיכה נלהבת בחירות הפרט (בתיאוריה וכשהעקוב יהפוך למישור). הליברליזם סבור כי הבל ורעות רוח הוא שניתן יהיה לשנות את אופי האדם מיסודו, כפי שנדרש על פי גישה זו, וכי התוצאה האפשרית היחידה היא עריצות לנצח כנגד אופיו של האדם. לפי הקולקטיביסטים, מצב אידילי זה ייתכן בהחלט. לפי רוסו, הוא אמור להגיע כאשר יוסבר העניין נכונה לכולם, עד שהכל יבינו כי אין למעשה שום סתירה בין רצון הפרט למה שהוא מכנה "הרצון הכללי" או "ההסכמה החברתית". המרקסיזם טען כי מצב כזה ייתכן רק כאשר נעבור ארבעים שנה במדבר תחת דיקטטורה של הפרולטריון, וכל הדור שהותנה להבדלים מעמדיים ורדיפת בצע יגווע מן העולם. אז יגיע הקומוניזם. כפי שמשתקף מדבריך, אתה קרוב יותר לעמדה הקולקטיביסטית, משום שאתה מייחס לחברה מטרות ותכליות ("תכליתה היא לייעל את הייצור..."). האמנם כך? "ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך..." זה חלק מעניין מאוד וחשוב מאוד, מאחר ועליו, ניתן לומר, נשען הטיעון כולו. כל הטענות על "ערך עודף" של הייצור, ובעקבותיהם כל הרציונל הסוציאליסטי (היינו, שמדובר ברווח לא כשר שגורף בעל ההון) מבוסס על הרעיון הזה ולכן, יבוא אחר-כך עכשיו: אם הרעיון הזה לא עומד, כל התיאוריה לא עומדת. כלומר, אם תורת הערך של העבודה שגויה, גם תיאורית הערך העודף נופלת, ואיתה נופלת כל התיאוריה המרקסיסטית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |