 |
|
 |
||
|
||||
 |
הטעות הנפוצה היא לחשוב על השיטות לפי השמות שלהן. השמות מייצגים כותרת של כיוון של השיטה, שיטות מסווגות ע''י ראשי מועדונים וראשי שיטה(לפחות בשיטות המזרח). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי את התגובה שלך. אכפת לך לנסות ניסוח אחר ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבילך. קח את המילים גו ג'ו. הפירוש שלהן הוא קשה רך. הכוונה היא לשיטות שמשתמשות במיזוג של השיטות הקדומות יותר, שהתלבשו על פן מסוים-קשה או רך. יכולות להיות שיטות רבות שיגדירו את עצמן כגוג'ו ריו (דרך הקשה רך). או המילה קראטה. יש לה משמעות שונה ביפנית ובסינית. נדמה לי שבתחילה בסין המשמעות היתה ה''אגרוף הסיני'', ובהמשך ביפן היא קיבלה את המשמעות של היום, היד ריקה. מכאן שכל שיטה שלא עושה שימוש בכלי נשק, מוגדרת כקראטה. לעומת זאת, הזרמים נובעים מראשי שיטה. יש שיטות שראשיהן יושבים באוקינאווה, או דרא''פ, ויש אחרים שמקורם בסין. אבל אפילו בינהם (ראשי השיטה לראשי המועדון) קיימים הבדלים בצורה, תלוי ברמה והוותק של ראש המועדון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. אז לדעתך עד כמה העירוב שאנחנו עדים לו נובע מהשיטות עצמן, ועד כמה מועדונים ומאמנים בארץ משלבים שיטות או תת-שיטות שונות ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אתה נכנס לשטח אפור, שכן כיום כבר קשה נורא לאתר את המקור לכל זרם בארץ, עקב ריבוי המועדונים בשנות התשעים. לזה הוסיפו גם כל מזייפי התארים כגון בניימיני, שלקחו לעצמם זכות על שיטות שהם ''המציאו'' בעצמם (במקרה הטוב שינו קצת, במקרה הרע-בניימיני-העתיקו). אותה בעיה קיימת כיום בעולם כולו, מכיוון שאין מרכז יחיד מוצהר לענפי אומנויות הלחימה מהמזרח. החלק הבולט הולך אחרי המרכז באוקינאווה, אבל יש גם אחרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |