בתשובה לאורי רדלר, 21/02/05 19:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה הקטע הזה עם החוזה? אתה מציע שהמדינה תיכפה על בעליו הפרטיים של הכביש מה לעשות עם הכביש שלהם בשבת? במקרה כזה אין לי טיעון ואין לי בעיה אבל לבעל הכביש יכולה להיות בעיה כשאומרים לו מה לעשות עם רכושו הפרטי. נדמה לי שאתה לא מדבר על רכוש פרטי אלא על רכוש ממשלתי עם רשיון הפעלה למפעיל פרטי יעיל ובתנאים מסוימים. זה כבר יותר טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"מה הקטע הזה עם החוזה? אתה מציע שהמדינה תיכפה על בעליו הפרטיים של הכביש מה לעשות עם הכביש שלהם בשבת? במקרה כזה אין לי טיעון ואין לי בעיה אבל לבעל הכביש יכולה להיות בעיה כשאומרים לו מה לעשות עם רכושו הפרטי." זהו חוזה מכירה, הלא כן? למוכר יש זכות מלאה לבקש גם שהקונה יקרא "קוקוריקו" ויקפוץ על רגל אחת. הרשות נתונה לקונה לא להסכים לתנאי המכירה ולא לקנות. הדבר דומה במקצת לחוזי קנייה ומכירה של בתים כאשר יש אגודה שיתופית במקום. האגודה יכולה לקבוע כללים כאוות נפשה גם לקנייה וגם למכירה, ומי שלא רוצה, לא קונה בית במקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאה, "כמו אגודה שיתופית", ש"האגודה יכולה לקבוע כללים כאוות נפשה", על זה *בדיוק* אני מדבר. המדינה היא האגודה השיתופית ועל דברים מסוימים ("רשות הרבים") היא קובעת כללים כאוות נפשה. אני מבדיל בין "בעלות מלאה" - מהסוג שיש לי על הג'ינס שלי, שאף אחד לא יכול לומר לי איך להשתמש בהם - ובין "בעלות מוגבלת" שהיא תחת תנאים מסוימים. מטעמים משפטיים טכניים וכדי להבטיח צייות לאגודה/מדינה, לבעלות במוגבלת קוראים לפעמים "חכירה" או זיכיון. אם אלו אין לי בעיה. אני בהחלט סבור שגם את ניהול רשות הרבים יש להוציא (מיקור חוץ) לתפעולם של מומחים וארגונים יעילים, ובלבד שלמדינה/אגודה שאני חבר בה תהיה השפעה על אופן השימוש. אם נחזור לדוגמה שלנו, אין לי שום בעיה אם יניחו למר לביב לחכור את כביש חייפה ל100 שנה ולתחזק ולהפעיל אותו (וגם להרוויח מפעילות זו) לנוחיות הציבור (שאני בתוכו). מן הסתם, האגרה שמר לביב יגבה תמורת הנסיעה בכביש תהיה גם היא כפופה לתנאי חוזה החכירה. הנה בנינו מודל לשימוש יעיל בנכסי המדינה. אם זה נכון לכביש חייפה אפשר ליישם את הרעיון על רח' הפשוש ורח' הבולבול וכל הרחובות והדרכים בארץ. המדינה או העריה ישארו הבעלים של כל אלו אבל יוציאו את התיפעול ( נקיון, תאורה, תחזוקה) למפעלים פרטיים ויעילים שיגבו את שכרם ישירות מהעוברים ושבים (לפעמים לא נוח) או מהעריה שגובה ארנונה. אבל תהליך הגביה הוא עניין טכני. הרעין הבסיסי הוא ש"רשות הרבים" נשלטת עלידי הרבים - אי אפשר אחרת. עכשיו מענין לברר מה עוד יכול להחשב "רשות הרבים": הכינרת, חוף הים בין הדולפינריום לירקון, פארק הירקון, מכתש רמון, הכותל המערבי, עמודי שלמה? אם כל אלו (ועוד רבים) "ימכרו" - הם למעשה יוחכרו. אבל כל אלו נכסים דוממים - מקרקעין. נגיד שהמדינה/אגודה רוצה שיהיה לה שדה תעופה הפועל בתנאים כ"אוות נפשה". היא מוציאה את הפרוייקט למכרז ולא נמצא ייזם שמוכן לעמוד בתנאים. (לביב - "לא בשבת", אבו-מוחמד - "לא ברמדאן"). האם עדיף למדינה/אגודה להשאר ללא שדה תעופה או להפעיל אותו בעצמה? ואם את שדה התעופה מה עם האוניברסיטה העברית? השאלה המקורית שלי הייתה האם במסגרת "אוות נפשה" של האגודה השיתופית שנקראת מדינה, יכול להכלל גם האינטרס של רוב החברים/תושבים שהמדינה תהיה יותר "צפונית" - כלומר עליה כללית ברמה הסוציו-אקונומית שמשעמותה עליה כללית בהשכלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין האגודה השיתופית "רמת תושיה" ל"מדינה". ההבדל אינו רק של סדר גודל, אלא גם של תחולה, היקף ובעיקר – כפייה. אינך יכול לבחון שני דברים כה שונים באותם כלים. כשאתה חותם על ההסכם השיתופי של האגודה השיתופית "רמת תושיה" ולמחרת היום, בניגוד מוחלט להסכם, פותח דיר עיזים בסלון ביתך, האגודה עשויה לתבוע אותך. כמו כן, יש לך זכויות רחבות הרבה יותר במסגרת האגודה: אתה יכול לבקר באופן אישי את ניהולה, להצביע בעד או נגד חברים חדשים, ולהשפיע באופן ישיר על האופן בו מתנהלים הדברים באגודה. עם המדינה, לעומת זאת, אינך חותם על הסכם (מאחר ובגיל 18 אין לך למעשה ברירה אלא לחתום – שכן בהיעדר מדינה אחרת שתקלוט אותך אתה נידון בפועל למאסר) והסנקציה על אי-ציות היא שלילה מוחלטת של חירותך (מאסר). נוסף על כך, היכולת שלך להשפיע ישירות על אופן ניהול המדינה היא אפסית וכללית (הצבעה בבחירות). ובקיצור, השוואה לא לעניין. ======== לגבי שיטת החכירה – זהו פתרון אידאלי שהבעיה היחידה איתו היא שבמקום לפתור את הבעיה הוא מחמיר אותה פי כמה. חוץ מפרט שולי זה, חכירה נראית לי כמו פתרון אידאלי. הבעיה במודל בעלות המדינה הוא השחיתות ואי היעילות הממשלתית והקשרים הפסולים בין הון לשלטון הנוצרים כאשר המדינה מעורבת כרוכשת שירותים או מעניקת זכיונות בפעולת השוק. שיטת החכירה ממסדת ומחריפה דפוסים מושחתים, לא ממתנת אותם. מדוע לאמץ פתרון הגרוע מן הבעיה שאותה בא לפתור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שיש הבדל. וכל ההבדלים שציינת מקובלים עלי למעט עניין המאסר. גם אם אתעקש להחזיק עיזים בסלון ביתי בקומה 7, בניגוד לכללי הבית המשותף ברח' הבולבול 5, אני צפוי להתקלות עם המשטרה ואולי מאסר. מצד שני יש גם הרבה מן המשותף. למשל איש באגודת "רמת תושיה" לא מבטיח לי שאגודה שיתופית אחרת תרשה לי לגדל עיזים בקומה 7. הם רק רוצים שאפסיק לעשות זאת או שאצא מהאגודה וההשפעה שלי על ההחלטה אינה שונה בהרבה מההשפעה שיש לי על המדינה - אלא בסידרי הגודל. בסך הכל בשני המיקרים אני מצביע כשווה בין שווים ואם אשכנע את מרבית עמיתי שגידול עיזים בסלון או סגירת כבישים בשבת הם מעשים ראויים, כך יהיה. בסופו של דבר, אם לביב יקנה את הכביש בתנאים מסוימים שהמדינה תטיל עליו, ואחר כך יבחר לא לעמוד בתנאים הללו הוא עשוי למצוא את עצמו בכלא או לאבד את "רכושו". תראה, אפשר לסיים את הדיון בנקודה זו מתוך הבנה שאנחנו לא מסכימים בכל הנקודות -זה בסדר. אם רוצים לנתח גם את הסיבות להבדלים ביננו, זה גם מעניין. אני מציע את ההסבר שאני מנמק את דעתי (לטובת השוק החופשי) בתועלתנות - מה שטוב לי וליותר אנשים יותר זמן - ואילו אתה, כך נראה, מנמק את דעתך באידאליזם - מה שנכון וראוי לפי התורה הליברלית. ובכן, מנקודת ראות תועלתנית, אני לא יכול לראות את כל הנכסים בבעלות פרטית מוחלטת. לא נראה לי שהכותל המערבי יהיה של מישהו. גם חוף הים לא. אין לי בעיה שהחוף יתופעל עלידי עסק פרטי וחופשי אבל אני לא רוצה לחיות במדינה שבעלי החוף כולם עלולים להיות חרדים (או מוסלמים) ולאלץ אותי לרחוץ בים בחליפת סמוקינג שחורה ואת אישתי בשימלת מקסי. והפתרון שאתה מציע כאן, כתנאים מסוימים בחוזה המחירה, דומים להפליא לפתרון החכירה - כי בשני המיקרים הבעלות איננה מוחלטת מבחינה זו שבעל הקניין תלוי בגורם אחר כשהוא מחליט מה יעשה בקנינו. אם זה המצב, זה לא ממש קנינו. לדעתי, הנסיון הליברלי להפריד *כליל* בין הון לשילטון באמצעות הפרטה אבסולוטית, הוא חסר תוחלת ממש כמו הנסין המרקסיסטי להמנע מקשר הון-שילטון עלידי הלאמה אבסולוטית. הראשון צודק אבל בלתי אפשרי והשני מושחת ובלתי אפשרי (וכל פעם שמנסים אותו ממיטים אסון על מיליונים). כמובן שאני מעדיף את הראשון אבל זה בערך כמו להעדיף את ימי המשיח - אפשר לחלום על זה אבל אין טעם לחכות. כי כל זמן שאנשים חיים בחברה יהיה בה שילטון וכל זמן שהחברה תהיה חופשית יהיו בה בעלי הון. וכל זמן ששני אלו (שהם טובים ומבורכים מבחינה תועלתנית) קיימים, הם ימשכו זה אל זה. גם בעיני המשיכה הזו איננה טובה ולא מבורכת. אבל היא *קיימת* ממש כמו צונאמי. אז במקום לנסות לייבש את הים, כדי למנוע צונאמי, אני מעדיף לחשוב איך למזער את ניזקו ולהבין שגם זעיר גדול מאפס. === האמת, מנקודת ראות אחרת היא, שכמעט אין עד צורך בבעלות על נכסים ממשיים כדי לקיים שוק חופשי. בזמן הפאודלים ולפניהם, הקשר בין בעלות על קרקע ושילטון היה הכרחי. בעל הקרקע היה השליט וכל השאר היו הצמיתים. עם ההתפתחות האנושית הקשר הזה נותק - השילטון לא זקוק עוד לבעלות אלא רק לפיקוח על הנכסים. אם תרצה אפשר לראות בשילטון כ"בעל קניין רוחני" על הקרקע. באופן דומה, בתחילת המהפכה התעשיתית והתפתחות השוק החופשי, ההון (ואמצעי הייצור) נבעו מבעלות על נכסי מקרקעין. אבל המצב והמגמה היום שונים. מרבית בעלי ההון אינם זקוקים לנכסים עצמם כדי לקיים ולהגדיל את הונם. מה שיש להם הוא "קניין רוחני" הפועל על הקרקע. למשל חברות הטלפונים לא צריכות להיות בעלות הקרקע שבו עוברים הסיבים האופטיים. הקניין שלהם הוא פטנטים וידע טכנולוגי. הקרקע מישנית וערכה עוד הולך ופוחת עם טכנולוגיה לווינית ואלחוטית. לאור כל זה, אפשר מצידי לתת למדינה את הבעלות על כל האדמות. זה לא מעלה ולא מוריד לגבי השוק החופשי שבסיסו ממילא רוחני. מה שנשאר מפחיד ביותר, לדעתי, הוא שאפילו במצב החדש יש מרקסיסטים שעדיין רוצים להלאים את אמצעי הייצור. אם בעבר המשמעות של זה הייתה החרמה של מקרקעין, היום הדרישה שלהם היא בעצם להלאים את הנשמה. תגיד אתה - זה לא מפחיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תראה, אפשר לסיים את הדיון בנקודה זו מתוך הבנה שאנחנו לא מסכימים בכל הנקודות -זה בסדר. אם רוצים לנתח גם את הסיבות להבדלים ביננו, זה גם מעניין. אני מציע את ההסבר שאני מנמק את דעתי (לטובת השוק החופשי) בתועלתנות - מה שטוב לי וליותר אנשים יותר זמן - ואילו אתה, כך נראה, מנמק את דעתך באידאליזם - מה שנכון וראוי לפי התורה הליברלית." אני חושב שההבדל שונה במקצת: מבחינתי, המטרה היחידה שאני חותר אליה היא חירות הפרט. מבחינתך, זו התועלת המרבית למספר המרבי של אנשים. עיקר הדיון בינינו נסוב לא כל כך על אלו כמו על השאלה האם השיטה ה"מעורבת" שבחרת כדי להשיג תועלת זו, אכן משיגה אותה. בשלב זה, אתה מכניס נימוק אחר – זה שהחירות אולי נכונה אבל לעולם לא תתקבל על דעתם של אנשים ולכן כדאי לאמץ איזו פשרה קונסטרוקטיבית. ייתכן מאוד שאתה צודק בסוגיה המעשית – אם אתה רוצה ליישם משהו, אתה צריך להתפשר – ואולי אפילו יש מידה של צדקנות באימוץ גישה ההולכת עם הצודק ויקוב הדין את ההר. בכל זאת, לטעמי אם אתה מכניס את הפשרה מראש, אתה ממזער את סיכוייך להשיג אפילו מעט. מכל מקום, זה דיון טקטי שכרגע לא מעניין אותי. ============= "במצב החדש יש מרקסיסטים שעדיין רוצים להלאים את אמצעי הייצור. אם בעבר המשמעות של זה הייתה החרמה של מקרקעין, היום הדרישה שלהם היא בעצם להלאים את הנשמה" היא תמיד הייתה להלאים את הנשמה. כל השאר, זוטות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תם ולא נישלם. נהנתי לשוחח איתך והישכלתי. תודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |