|
||||
|
||||
איך שראיתי את העמוד הראשון של ה NYTBR, הראתי אותו לבעלי העניין שבמשפחה (כולל בני שהראה עניין בכותרת), ופרוצלינג חשבתי עליכן, בנות האייל. במאמר שכותרתו "מלכודת לאמא," ג'ודית שולביץ סוקרת בהרחבה את הספר של ג'ודית וורנר "שגעון מושלם." שולביץ כותבת שוורנר מקווה שהביקורת אותה היא מותחת בספרה על אמהות בסגנון אמריקאי, תגרום לנשות המעמד העליון הלחוצות של המאה ה-21 את מה שבטי פרידמן עשתה באמצעות ספרה "המסתורין הנשי" לנשים חסרות התעסוקה של המאה ה-20. לעיונכן: |
|
||||
|
||||
יש פה קצת סלט - עד כמה שהבנתי מהחלק הראשון, הספר מתייחס לשילוב ייחודי של מרכיבי אמהות שקיים בעיקר בארה"ב, ולכאן הוא מגיע רק טיפין-טיפין: שילוב של חצאי פרקטיקות מ"עיקרון הרצף" (שינה עם הילדים במיטה משפחתית), לחץ מטורף להישגיות (בייבי איינשטיין ודומיו) והצורך "להעסיק" ו"להפעיל" את הילדים כל הזמן בפעילויות יצירתיות מאולצות. שני הרעיונות האחרונים, אגב, סותרים את העיקרון הראשון. ובכל זאת כנראה שהשילוב הזה מתקיים בארה"ב, לפחות במעמדות מסוימים. שאלה נוספת היא: האם אמא שבוחרת להאט/לעצור את הקריירה ולהישאר בבית עם הילד מבצעת אקט של "הקרבה עצמית" כמו שמנסח המאמר, או שזו פשוט הבחירה שלה? הרי במילכוד של אמהות/קריירה תמיד יהיה צורך לבחור או להקריב *משהו* - אי אפשר לטעמי לשלב את שתיהן באופן מושלם, אלא רק בפשרות בלתי פוסקות. |
|
||||
|
||||
על תפקידה הייחודי של האם במשפחה. יש משפחות בהן האב עובד שלושה ימים בשבוע מהבית והאם גם, או האב חוזר מוקדם והאם לא, או סתם מעורבות שני ההורים באופן שווה. במשפחות חד-הוריות, אני מניחה, הפשרות אכן חייבות להיות של ההורה היחיד. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |