 |
בתור מי שההורות תהיה רלוונטית עבורו עוד כמה חודשים, אני חושב הרבה על הדיאלקטיקה בין ההורות כמשימה טוטאלית לבין המשכיות קיום האופי העצמאי של ההורה כאדם. במלים אחרות, יש כאלו הרותמים את כל מהותם להיותם הורים (תקראו לזה התמסרות, הנאה, או שיעבוד - תלוי באיזו זווית מסתכלים) ויש כאלו שלא שוכחים את מה שהם עשו טרם הורותם.
מתוך נקודת המבט האישית שלי, אני משועשע מהמחשבה על אדם שאוהב מוזיקה בעצימות לא-נמוכה(1) שעם הורותו, יהיה עליו לחלוק עם ילדתו/ילדו את שירי הילדים על מנגינותיהם הבסיסיות ומילותיהם המותאמות לגיל הרך.
דוגמה מוצלחת לגישור על הפער הזה מביאה הלהקה הזו מפורטלנד -http://www.sleater-kinney.com - שסולניתה היא אם לילד בן שלוש(2).
בקישור להלן -
ניתן לשמוע בין השאר את השיר FARAWAY, שאינו כלל בעצימות נמוכה, והבית הראשון שלו מתאר איך היא שומעת על אסון התאומים בעודה מניקה את תינוקה בבית.
(1)להגיד "רוקר בנשמתו" זה קצת פתטי להגיד, ולכן הניסוח המתפתל.
(2) כדי להסיר ספקות שהילד נוצר מחיי להקה סוערים, אציין שהאם אינה חד-הורית ולא בת 19.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש