בתשובה לממי לביא, 27/02/00 19:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום לצערי הרב, בחרת באופציה הקלה - תקיפת ידיעתי את עולם הישיבות במקום התמודדות עם המסקנות הקשות. נעזוב את הדיון האם ההשוואה תקפה. לדעתי כלל וכלל לא. ברצוני להתמקד דווקא בנקודות מהן העדפת לברוח. גילוי נאות: לא למדתי בישיבה תיכונית. יש לי חברים מהימלפרב, אני מקורב מאד לקהילה הקונסרבטיבית, שוחחתי רבות ואני לומד עם בוגרי ישיבות הסדר. א. כיון שמימלא לישיבות התיכוניות מגיעה רק העילית, גם ציוני הבגרות גבוהים באופן יחסי, ישיבות מסויימות נמצאות שם יחד עם בתי-ספר חילוניים אליהם מגיעה העילית של שכבה זו. ועדיין, גמרא ופוסקים חשובים יותר ומוערכים יותר מחוכמות חיצוניות. מילא עיסוק במדע, שהוא "מועיל" אבל מה עם ספרות כללית? היסטוריה כללית? ואיני מדבר כלל על תפיסה ביקורתית של המקרא, כפי שהוא נלמד בתיכון חילוני. ב. אוי-ויי! יחס עם המין השני אינו מתמצה ב"הכנסה למיטה" אלא בקשר טבעי ופתוח שנוצר תוך היכרות והשתתפות שווה במיסגרות. אם אתה נפגש עם בנות רק שעתיים ביום אחרי הלימודים המפרכים או בסופי שבוע, אינך מכיר (וגם היא לא מכירה) חלק גדול מחייה. החיים המשותפים הנהוגים בחברה החילונית (ללא צורך בטקסים ורבנים) יוצרים קשרים עמוקים יותר וקרובים יותר בין שווים. גירושים או פרידה אינם נחשבים למעשה לא-נורמטיבי ואנטי-חברתי באופן כה קיצוני כמו בחברה הדתית כיום (למרות שאחוז הגירושים עולה גם בחברה זו הרבה יותר מהעליה בציבור החילוני - מתוך מחקר של ידיד העורך דוקטורט בסוציולוגיה) גיל הנשואים נמוך כיוון שהוא מחליף מסגרת של חיים בצוותא טרום נישואין המתקיימת בציבור החילוני והמסורתי (כיום). ג. הגענו לקטע קשה עבורך. המסגרת של הישיבה היא אידיאולוגית והערכים המוטמעים בה מוחלטים. הדבר בא לידי ביטוי הן במישור הדתי-אמוני והן במישור החברתי-פוליטי. אין עוד מוסדות בארץ המחנכים לאור תפיסה חברתית-פוליטית כה צרה. יש אולי מספר ישיבות (במגזר הקיבוצי) שאינן עורכות אינדוקצרינציה, אך הרוב מייצרות פס-ייצור של צעירים שבנושאים מסויימים חושבים אותו דבר ומספקים את אותן התשובות, הסמכות ההלכתית-דתית קובעת עבור הנערים השקפה בנושאים מגוונים שלא קשורים לדת ויכולים על-פי רוב להתפרש גם בתוך המסגרת הדתית לשתי פנים. אין שקלא-וטריא כאשר הדברים אמורים במישור הפוליטי. מאד חבל לראות כמה שנים לוקח לבני-ישיבה אינטליגנטים לפתח חשיבה פוליטית-חברתית עצמאית ומורכבת. הדבר נובע הן מבורות היסטורית והן מהתחושה לפיה יש לקבל "דעת חכמים" על כל דבר ועניין. ד. "עשבים שוטים". מורים ברמת השרון אינם מטיפים לאונס, לשלטון השמאל או לכל דבר שאינו קשור למסגרת הלימודים. זו תפיסת עולם חינוכית הטוענת במוצהר ובמופגן להקניית מינימום ערכים מוחלטים. לטוב ולרע. כאשר ההורים לא מתפקדים קורים דברים לא טובים. אבל, מערכת המקנה ערכים מוחלטים תמיד, לכל דבר ועניין מקשה על ההתמודדות עם מציאות מורכבת או כזו הסותרת את הערכים הללו. אחד הערכים הוא ראיית המדינה כראשית צמיחת גאולתנו. אם יש פגיעה בראשית צמיחת גאותנו יש לחרף את הנפש למות על קידוש השם. צעירים נלהבים שבראשם מהדהדות פרשות כמו פרשת פנחס יחד עם סמכות מוחלטת (שלעתים גם היא מבולבלת) שמטיפה (אולי באופן תיאורטי) לקידוש השם - זהו מתכון בדוק לפיצוץ. והוא אינהרנטי במערכת. אין טוב ללא הרע. אין הקניית ערכים מוחלטים ללא קבלת הפן ההרסני שבדבר, במיוחד לצעירים נלהבים. ה. קיימת שנאה למינים. אדם חילוני נוטה להתקרב לאדם אחר דומה לו ברצונותיו ובתחומי העניין שלו, בין אם הוא יהודי או לא. אדם דתי נוטה להתקרב לכל יהודי, גם זר ושונה מאד ממנו ובלבד שהוא יהודי. זו העדפה על רקע גזעי. ישנן פרשנויות מחרידות לכל משפט אוניברסלי בתורה (למשל - רעך: זה רק יהודי, עשרת הדיברות: תקפות רק ליהודים ועוד) אסור להאמין לגוי, הגויים טובים רק לעשות בהם שימוש בשבת. ההתנשאות והשנאה לגויים מאד חזקה ומחלחלת כבר מגיל צעיר להכרה. אסור להגיד מילה רעה על יהודי, איך זה שיש גויים צודקים ונחמדים ויהודים חולרות? לבן-הישיבה לוקח הרבה זמן (אם בכלל) להשתחרר מתפיסות מעוותות אלה. ושלא נדבר כלל על הפוגע מכל (לדעתי) - השנאה לכל מי שמעוניין לחדש את פני היהדות, מי שממשיך במסורת של שבעים פנים, של חדש מפני ישן תוציאו, מי שרוצה לחדש בתפילה, בשיוווניות (שהיתה קימת בזמן הקדום יותר מאשר היום בחברה הדתית), במינהגי חתונה, תפילה, עליה לתורה ועוד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. ספרות והסטוריה כללית נלמדות גם בישיבות התיכוניות. האם תוכל לומר אותו הדבר על גמרא ופוסקים, שהם מיסודות מורשת ישראל, בבתי הספר החילוניים? ב. גירושים אינם מייצגים מעשה אנטי נורמטיבי או אנטי חברתיף הם מייצגים את כשלון הגישה הגורסת כי חיים משותפים לפני הנישואין מבטיחים חיי נישואין נכונים וטובים יותר. זוג המתגרש לא עושה זאת כהפגנה של אנטי נורמטיביות או אנטי חכרתיותף אלא פשוט כי הם אינם סובלים זה את זה (וסיבה זו נכונה, למיטב ידיעתי, גם בציבור הדתי וגם בציבור החרדי). ג. שוב, איאלץ לחזור על דברי כי דעותיך נובעות בעיקר מחוסר ידע, אולם הפעם אפרט. טענותיך נובעות אולי מעירוב תחומין בין העולם החרדי, שם גם הדעות מוכתבות על ידי הפוסקים, לבין העולם הדתי-לאומי. בעולם הדתי לאומי, הרבנים הם פוסקי הלכה במובן של "האם מותר לכבות את האור במקרר בשבת?", אך אין הם פוסקים בשאלות רעיוניות. כמובן, הם יכולים לחוות דעתם, ודעתם בדרך כלל תיחשב כמכובדת, בדיוק כמו שדעתו של דוקטור לרפואה תיחשב יותר מדעתו של סתם אדם. עם זאת, אתה צודק בהנחתך שלישיבה יש קו רעיוני מסויים שלפיו היא מחנכת, אולם - אין זו כפיה. התלמיד יכול לקבל קו זה או לא (ותתפלא יש רבים שלא). ד. מכיוון שרוב סעיף ג' עונה גם על ד', אגע ברשותך במושג מסויים אותו ציינת: קידוש ה'. קידוש ה' הוא אחד המושגים בהם קיימת המחלוקת הגדולה ביותר בין הציבור הדתי והחרדי, הנובעת משורש המחלוקת ביניהם - הסתגרות או פתיחות. הציבור החרדי, הדוגל בסגירות, מפרש את "קידוש ה"' כמו שאתה פירשת - לעשות הכל על מנת שלא לעבור על חוקי התורה, ויהיה זה דבר קיצוני כמו שריפת תחנות אוטובוס או סקילת נהגים בשבת. הציבור הדתי, הדוגל בפתיחות, מפרש זאת אחרת: קידוש ה' הוא התנהגות הגורמת לסביבה, במקרה זה - הציבור החילוני, להעריך את הדת ולכבדה, משום שרק בצורה כזו ניתן יהיה ליצור במדינה דו קיום אמיתי המבוסס על יחסי אחווה, גם אם אי הסכמה בנושאים מסויימים. לכן, שריפת תחנות אוטובוס לא רק שאינה גורמת לקידוש ה', אלא גורמת לחילול ה'. זהו מעשה הגורם להגברת הקרע בעם. כמובן שיש צורך באיזון מסויים, שכן מאוד קל להקצין גישה זו, כמו שעושה מר א. מאן באחת התגובות למאמר זה, ולהכריז: "הבה נשמיד את הסטטוס קוו, ניצור מדינה חילונית לחלוטין, ואז הציבור החילוני יהיה מרוצה". לא זו הדרך, אלא יש צורך למצוא את שביל הזהב שיאפשר לשני הציבורים לחיות ביחד במדינה הקטנה שלנו. וזהו אולי האתגר הגדול ביותר העומד בפני העם היהודי בימים אלה. ה. חלק מטענותיך בדבר היחס לגויים ביהדות לא ממש נכון, וחלק אמנם דורש הסבר. אל תשכח, שחלק גדול מהלכות אלו נכתבו בימי הביניים, שם סבלו היהודים מרדיפות ומהשמדה שקני מידה לא מוכרים. היהודים תמיד היו המושפלים, הבזויים, ובעיקר - האשמים. מה הפלא שעל רקע זה נפסקו כמה הלכות לא מחמיאות במיוחד כלפי הגויים (ושאינם רלוונטיות היום כלל). ובקשר לחידוש פני היהדות - ובכן, כאן כבר רואים את הקונסרבטיביות מדברת מגרונך. היהדות עוברת תהליך מתמיד של חידוש, אותו תוכל לראות בהלכות הנוגעות למכשירים כמו מיקרוגל (שלמיטב ידיעתי לא היה קיים בתקופת המשנה), ובשינויים מתמידים בנושאים רעיוניים, כמו מעמד האישה. מה שמפריע לך הוא שהדת לא משתנה בכיוונים שנוחים לך - מה לעשות, דת זה לא שירים כבקשתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק הבעיה! מי שתופס את הקידמה בהלכות מיקרוגל. מי שמדקדק האם כלי פלסטיק דמוי חרס מקבל או לא מקבל טומאה וזאת בשבילו היהדות הוא או שוטה או פחדן. שוטה משום שהקדמה מרחיקה לכת הרבה מעל המיקרוגל. יחסים בין המינים משתנים, יש מציאות מדינית חדשה יש חידושים בעולם מעבר למיקרוגל! פחדן - משום שקל לדקדק בהלכות ציצית ומזוזה אבל צריך אומץ רב כדי לחדש חידושים עמוקים שמאפשרים ולא מונעים קיום מצוות. למשל: נסיעה בשבת יכולה לאפשר מגוון מצוות כגון תפילה בציבור, כיבוד אב ואם , ביקור חולים ועוד. חילול השבת באוירה של יום מנוחה ויום של מצוות, יום שאינו חולין הוא מינימלי בזמן הנסיעה ברכב והזכויות שבו רבות. היהדות האותודוכסית פשוט פוחדת להעז, לשנות ולהתאים את החיים, כי התורה היא תורת חיים, לחיים המודרניים. הבעיה העיקרית עם היהדות היום היא התאבנות מוחלטת, פרט כמובן, וסליחה, להלכות צ'ופצ'יקו של קומקום שנולד ביום-טוב. העיסוק במצוות שבין אדם לחברו ודרך-ארץ הוא מעליב, במצב הנוכחי בארץ. סליחה על הסטיה מההקשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...וקידמה זה לא חילול שבת. מדוע כל המבקשים להפוך את היהדות לדת "מתקדמת", "מודרנית", "נאורה" כורכים את בקשתם בדרישה לשיפור תנאי שירות? להיות יהודי דתי זה לא קל. אין ספק שלהיות קונסרבטיבי, רפורמי או נוצרי זה קל בהרבה. יהודי המקבל עליו עול מצוות יודע שהעול הזה הוא לא סתם ביטוי - זהו עול של ממש. אך פריקת העול אינה קידמה - זו פשוט פריקת עול. אני מסכים איתך כי קיימת דילמה של ממש בנוגע לשינויים מסויימים שנראה כי הם מתבקשים (וגם לדעתי יש כמה שינויים כאלה, לדוגמה תפילת "נחם" בתשעה באב), אולם צריך לבחון כל שינוי לגופו, ולקבוע כי חילול שבת הוא ראוי כי הוא יכול לגרום למצוות רבות כמוהו כקביעה כי רצח הוא דבר חיובי כי הוא מביא פרנסה לקברנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטוח שאתה לא נוטה להכללה מסויימת? אני דתיה. (מספיק לצורך הדיון, שומרת שבת, אוכלת כשר, לא קונסרבטיבית או רפורמית, גרה בהתנחלות ולמדתי באולפנה לבנות דתיות) יש לי חברות חילוניות, רפורמיות, קונסרבטיביות, נוצריות ומוסלמיות, ואני אוהבת את כולן מאוד. וכן, יש לי גם חברים, לא רק חברות... כאן תבוא הטענה:"אבל את שונה..." סקר נרחב שערכתי בקרב חברותי מעלה כי כמעט כולן שמעו לפחות פעם אחת את המשפט הזה. נו, אז אנחנו חברה של יוצאי דופן? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |