בתשובה לניצה, 26/01/05 1:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מתנצל מראש אם ניקלע שוב למבוי סתום בדיון, אבל באמת חורה לי (למרות השעה) שאת סבורה כך. "האנשים הללו", להבנתי, כוללים גם אותי - מי שאינו תומך "קלאסי" בהתנתקות, מאחר ואני סבור שיש להגיע לפיתרון מדיני בהסדר עם הפלסטינים, אבל בינתיים מסתפק במה שיש כדי להגיע לסטטוס קוו שאפשר לחיות איתו באמצעות מהלך ההתנתקות. לכן אני רוצה להבהיר לך כמה נקודות, ולמרות שלא הוסמכתי לדבר בשם איש, אני מאמין שהן מייצגות לפחות את דעתו של חלק משמעותי מהציבור: 1. אני איני מעוניין לפנות אנשים מבתיהם כי אני שונא אותם. 2. אני איני מעוניין לפנות את ההתנחלויות ברצועה כי אני רוצה להרגיע את המצפון שלי. אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות הללו, הרשי לי להסביר לך בקיצור רב מדוע אני כן תומך בפינוי מתיישבים, על ילדיהם ומשפחותיהם, מבתיהם, ומדוע אני סבור שמהלך זה הוא הכרחי - שום מחלוקת מדינית לא הוכרעה מעולם על ידי הצדק. אף צד מעולם לא שכנע את הצד השני שהוא צודק והשני טועה (מה גם שבסיפור הישראלי-פלסטיני, מתוך הכרות עמוקה גם עם הצד השני, אני יודע ששני הצדדים משוכנעים מעל לכל ספק שהצדק ההיסטורי הוא לצידם). מחלוקות מוכרעות אך ורק בשקלול הכוחות המופעלים על כל אחד מהצדדים (ניתן לכנות זאת, בהשאלה, "וקטורים"). בהנחה ששני הצדדים אכן סובלים מהעימות, שקלול הוקטורים המופעלים על כל אחד מהצדדים בדרך כלל מניע אותם להתגמשות הדרגתית בעמדותיהם, עד אשר ניתן להגיע למכנה משותף כלשהו, שיהיה מקובל על רוב הציבור בשני הצדדים. לאחר הידברות עם גורמים משני הצדדים (כן כן, גם עם גורמים מהצד חובש הכיפה של הציבור היהודי), ברור לי היום שהפער עדיין רחב מכדי לגשר עליו בעיני מרבית הציבור מהצד הישראלי והפלסטיני כאחד, למרות שקיימים כבר רבים בשני הצדדים שיכולים לחתום על הסכם כבר היום (כבר נאמר על יוזמות ג'נבה, ביילין-אבו מאזן ונסייבה-איילון כי הן כולן הסכמים מצוינים לשני הצדדים, ועכשיו רק נשאר למצוא עמים שיסכימו להם). אבל הפער אינו גדול כפי שהיה. מרבית הציבור הפלסטיני כבר קיבל, להלכה ולמעשה, את קיומה של מדינת ישראל בשטחי 67'. מרבית הציבור בישראל אינו תומך עוד בקיומן של מרבית ההתנחלויות - לא מתוך אידיאולוגיה או שנאת מתנחלים, אלא מתוך הבנה שצריך לקבוע גבול איפשהו, והקו הירוק הוא אמנם שרירותי, אך הוא אינו כל כך נורא, ומקובל על מרבית הגורמים הנוגעים לדבר. אפילו סוגיית מזרח ירושלים, שהייתה עד לפני שנים טאבו נורא, כבר אינה נראית חשובה כל כך, כאשר מתברר כמה היא עולה לנו. עיקר המחלוקת כיום נותרה, עם זאת, במקום בו קשה לראות איך אפשר לגשר - סוגיית הפליטים והשיבה לשטח ישראל. נוכח המציאות הזו, קיימים רבים שסוברים - דווקא בצד הישראלי, ולא בפלסטיני, מסיבות מובנות - שאין טעם להחזיק עוד ברצועה. שרון, במקרה זה, דווקא לא שינה את עמדותיו, ולא נהפך פתאום לפרו-פלסטיני. להיפך. מהלך ההתנתקות הוא מהלך שנועד לכפות על הפלסטינים הסדר ביניים ממנו הם מעוניינים להימנע. הסדר ביניים כזה ניתן לכפות רק על ידי יישום צעדים חד צדדיים ברצועה ובשומרון, כך שייווצר רצף טריטוריאלי מסויים לרשות הפלסטינית. על ידי כך, לצערי, מעוניין שרון לשמור על חלק גדול מההתנחלויות (שבכל זאת, שרון הוא אבא שלהן), במטרה לגרום לכך שכשאכן תגיע העת הבלתי נמנעת להסדר הקבע (לאחר חילופי דור בקרב הפליטים הפלסטינים), יהיה קשה אף יותר לפנותן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התוכל לפרט (א) מה טיבו של הסדר הביניים שאתה רוצה לכפות על הפלסטינים? (ב) כיצד ההתנתקות החד-צדדית תורמת לכפיית הסדר כזה? או אולי מוטב: (ב') כיצד ההתנתקות החד-צדדית תורמת להגעה להסדר כזה יותר מאשר המשך המצב הקיים (שבו, למיטב הבנתי, הפלסטינים מוזמנים תמיד להיכנס למו"מ)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. ''הסדר הביניים'' הוא אינטרס ישראלי, ולא פלסטיני, מאותה סיבה שכבר הסברתי - ישראל מעוניינת להמתין לחילופי דור עם הפליטים בזמן שכבר קיים סטטוס קוו כלשהו שמעיד על הקמת מדינה פלסטינית בעתיד, בזמן שהפלסטינים אינם מעוניינים להמתין לדעיכה ברלוונטיות של בעיית הפליטים, ואם כבר נכפית עליהם ההמתנה - מעדיפים להימנע מיצירת סטטוס קוו כזה, בשאיפה שבינתיים הדמוגרפיה תשחק לטובתם. לכן, הפלסטינים מוכנים להיכנס כבר עתה למו''מ על הסדר הקבע, אך לא למו''מ על הסדר ביניים, בעוד שישראל קוראת להפסקת האלימות ולחזרה לשולחן המו''מ על הסדר הביניים - אך אינה מוכנה לדון בהסדר הקבע כל עוד הדרישה הפלסטינית לשיבה עומדת בעינה. ב. ההתנתקות החד צדדית כופה, למעשה, הסדר ביניים על הרשות הפלסטינית, בכך שהיא משרטטת את גבולות המדינה הפלסטינית בעצמה - כביכול מבלי לדרוש מאומה מהצד הפלסטיני, אך למעשה מבלי לאפשר לו להציב דרישות משל עצמו. מאחר וכך, מוכן שרון ''להקריב'' את ההתנחלויות ברצועת עזה (אשר אינן סמוכות למקומות הקדושים, וממילא ההגנה עליהן היא בעייתית) מתוך שאיפה כפולה - מחד, לפצל את ''בעיית עזה'' מ''בעיית הגדה'' (ועל ידי פינוי גנים וכדים גם את ''בעיית השומרון'' מ''בעיית יהודה''), ועל ידי כך לתרום לאפשרות של פיצול המדינה הפלסטינית לאוטונומיות נפרדות (בדומה לתכנית הקנטונים שלו). מאידך, לעשות מהלך נרחב מספיק כדי לספק את האמריקנים ולהוריד אותם מעל ראשו לשנים הקרובות, בתקווה שהוא יוכל להרוויח בכך זמן עד שיפתח המו''מ על הסדר הקבע. א. אני איני מעוניין לכפות הסדר ביניים על הפלסטינים. בסך הכל ניתחתי פה את עמדותיו של שרון. לדעתי האישית, ניתן יהיה להגיע לפיתרון מוסכם על בעיית הפליטים כבר בשלב הנוכחי, אלא שהוא לא יהיה מקובל על ניצה ודומיה (סביב העיקרון של מזרח ירושלים כולה למעט המקומות הקדושים לידי הפלסטינים, המקומות הקדושים יוותרו בידי הוקף הירדני, פינוי התנחלויות כולל בגדה וברצועה, בתמורה לשיבת הפליטים לשטחי הרשות הפלסטינית בלבד תוך מתן פיצויים כספיים לסיוע לשיכונם והכרה סמלית בלבד ב''נזקי העימות משנות העשרים ועד ימינו לאזרחים משני הצדדים'', למעט מקרי איחוד משפחות חריגים, שלא יעלו על אלפים בודדים ויסוכמו עוד במהלך המו''מ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם הפלסטינים מודיעים מייד שהם לא רואים בהתנתקות שום סוג של הסדר (ובפרט, לא רואים בה סיבה להפחתת הטרור, למשל), מה הישגנו? והגורמים באירופה (נניח) שרצו לכפות על ישראל הסדר קבע, מה ימנע מהם לחכות שישראל תשלים את ההתנתקות, ואז לחזור על הדרישה להסדר קבע, בדיוק באותם תנאים? אילו ההתנתקות היתה תהליך שאמור להימשך שלושים שנה, הייתי מבין שיש כאן רווח זמן; אבל רווח זמן של שנתיים לכל היותר, שגם הוא לא ברור (כי הלחצים הבינלאומיים לא נפסקו ולא הושעו) - האם הוא משמעותי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הפלסטינים'' שאני דיברתי עליהם, במין הכללה די מטעה, מתייחס להנהגה הפלסטינית, דהיינו, הרשות הפלסטינית. הרשות, לפחות באופן רשמי, לא עושה טרור ממילא, אלא רק ''ארגוני הטרור'' (שוב, באופן רשמי. ברור שגם היו וישנם עדיין גורמים רישמיים ברשות הפלסטינית שהיו בעצמם מעורבים בטרור), ולכן כפיית ההתנתקות החד צדדית לא אמורה לשנות כלום בכל מקרה. במציאות, לעומת זאת, המצב אכן מעט שונה, והרשות (שבתוך עמה היא חיה למרות הכל) אינה יכולה להתעלם מהעובדה שפינוי ההתנחלויות ברצועה הוא משהו שאסור לפספס. מהצד הישראלי, ברור אפילו לשרון שאי אפשר לשמר את המצב הנוכחי של כיבוש מוחלט של השטחים הפלסטינים לאורך זמן, למשך שלושים, חמישים שנה. לא רק מבחינת דעת הקהל בישראל (שכבר מתחיל להימאס לה) או בעולם (שכבר מזמן נמאס לו), אלא גם מבחינות של עלות מול תועלת - להחזיק את כל הצבא בכוננות כל הזמן עולה המון כסף, ואבטחת הישובים ברצועה עולה אפילו יותר. בנוסף לזה, כמובן, קיימת ההבנה שהעולם לא אוהב את הכיבוש, ושישראל אינה אי. שימו לב למשל להתחממות ביחסים בין ישראל למצרים מאז יצאה לדרך ההתנתקות. אז ההתנתקות היא למעשה דרך לתת משהו שממילא אתה לא באמת רוצה כדי להוריד את הלחצים מעל הגב שלך, ושהפלסטינים יגידו מה שיגידו. כמה שלשרון יהיה קשה יותר בזירה הפנימית לפנות את עזה, ככה הוא יזכה ליותר שקט מהעולם אחרי יישום התוכנית, מתוך הבנה שישראל עשתה עכשיו מהלך כואב, ועכשיו צריכים לתת לה כמה שנים ללקק את הפצעים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |